התרופות והכימיקלים שמשקים את הירקות שאנו אוכלים

פרסום

מאת אוריה ישורון

מדינת ישראל שאינה משופעת במקורות מים לרוב, ידועה מזה שנים כמדינה המובילה בעולם בשימוש חוזר בשפכים שעברו טיהור. לפי נתוני רשות המים, נכון לשנת 2018 יותר מ-75% מהשפכים המיוצרים בארץ הושבו לשימוש חוזר כמי השקיה. האם המים הללו באמת מטוהרים ומאפשרים לנו לאכול בשקט את הירקות שהושקו בהם? לא בטוח. האם בתהליך אחר יכולים המים המטוהרים לשמש גם לשתיה? התשובה היא כן.

ההצלחה בתחום השבת השפכים המטופלים (הקולחים) לא הייתה מתאפשרת ללא רגולציה חדשנית וקפדנית. הרגולטורים דאגו לוודא שהגופים האחראים לייצור השפכים – הרשויות המקומיות, תאגידים אזוריים ומפעלים תעשייתיים – יבצעו טיהור שנחשב למתקדם מאוד, גם בקנה מידה עולמי.

לצד הדאגה למקורות מי ההשקיה החקלאית, הממשלה לא שכחה מניעה של זיהומים סביבתיים ע"י השפכים, וקבעה בתקנות הגדרות ל"טיפול שלישוני" בשפכים. הטיפול הזה חייב את יצרני השפכים לבצע סינון מתקדם, חיטוי ותהליכים נוספים שיאפשרו שימוש בקולחים המטוהרים גם בגינון ובהזרמה לנחלים (כאשר אין דרישה למי השקיה) באופן שלא יפגע בבעלי חיים, צמחים ובמערכות הטבעיות בכללותן.

שאריות תרופות, צבע ודשנים מגיעות למזון שלנו

מחקרים שפורסמו בשנים האחרונות מלמדים שרמת הטיפול השלישונית הנהוגה בישראל אינה חפה מבעיות. הסיבה: שאריות תרופות, חומרי צבע, דשנים ושאר חומרים עמידים חומקים דרך התהליך ומגיעים עם מי ההשקיה לסביבה הטבעית ולמזון שלנו. למזהמים הללו יש השפעה שלילית משמעותית גם בריכוזים נמוכים מאוד. הראשונים שצורכים אותם הם חיידקים, אצות, ובעלי חיים מיקרוסקופיים. משם הם עולים במעלה בשרשרת המזון ליצורים גדולים יותר – ולבסוף עלולים להגיע לסביבת המזון שלנו בריכוז מסוכן. הבעיה הזו מעלה צורך לבצע טיפול מתקדם יותר לשפכים, שיפרק או יפחית את המזהמים הללו (המכונים "מיקרו-מזהמים").

ישראל נסמכת היום במידה רבה על התפלה של מי ים לצרכי שתייה, אבל מדובר בפתרון יקר מאוד. אם לא יימצאו אלטרנטיבות נוספות לאספקת מי שתייה נרגיש כולנו את המשמעות בכיס יותר ויותר מדי שנה. ייתכן שנאלץ גם  לטהר שפכים מרמה שלישונית לרמה מתקדמת יותר המכונה "רביעונית". הרמה הזו כוללת הרחקה של אותם מיקרו-מזהמים. היא כוללת פירוק של המזהמים באמצעות שיטות חמצון שונות, סינון באמצעות ממברנות עדינות ושלבים נוספים.

במקומות שונים בעולם קיים כבר ניסיון בביצוע טיפול רביעוני לשפכים: בארה"ב ובסינגפור מטהרים מתקנים קיימים את השפכים העירוניים לרמה שמאפשרת לעשות בהם שימוש  לשתייה. בפועל, המים הללו משמשים לצרכים תעשייתיים שונים עקב חסמים בדעת הציבור. במתקן הטיפול בשפכים של העיר ברן בשווייץ, אחד המתקדמים באירופה, מורחקים המיקרו-מזהמים ובסוף התהליך הקולחים מושבים לנהרות שמהם נשאבים מרבית מי השתייה בשווייץ.

למה לא לשתות מי קולחים המטופלים ברמה רביעונית? ראשית, צריך להבין שרבים מאיתנו שתו מים שבאו במגע עם שפכים או שמקורם בשפכים. המערכות הטבעיות שדרכן זרמו המים האלו – נחלים, ים או שכבות סלע – טיהרו את המים באופן טבעי. שנית, חשוב להבין שהטיהור הקיים בטיפול שלישוני לא מטהר את המים לחלוטין, וחלק מהמזהמים מטפסים אלינו דרך המזון שאנחנו צורכים. רוב הזמן אנחנו לא חושבים על זה.

פרסום

סקר שערכה רשות הטבע והגנים ב-2014 העלה שבישראל מיוצרים יותר מ-400 מיליון מטר מעוקב של קולחים ברמת טיפול שלישונית או נמוכה יותר. לשם השוואה, 660 מיליון מטרים מעוקבים מותפלים מדי שנה לצורכי שתייה בעלות גבוהה בהרבה. הפוטנציאל שיש לשפכים להפחית את עלויות ההתפלה הוא ברור ומובהק.

היות שמרבית מי השתייה שלנו גם כך מיוצרים באופן סינתטי, וטיהור שפכים ברמה רביעונית מייצר מי שתייה באיכות זהה לחלוטין ולא פעם זולה בהרבה מהתפלת מי ים, הפנייה לטיהור קולחין לשתייה היא מהלך מתבקש.

אבל הדרך עוד ארוכה. יש לשאוף לקדם את איכות המים המטופלים שלנו במעלה השלבים אל היעד הזה. תחילה בהגעה לאיכויות שלישוניות בכל הקולחים בארץ ובהמשך להרחיק מיקרו מזהמים בטיפול רביעוני. הרשויות וגופי הרגולציה בישראל צריכים לוודא שישראל ממשיכה להיות מובילה עולמית בתחום הטיפול בשפכים, שהולך ומתקדם עם התפתחות המחקר. כך, למרות סוגיות האקלים הדחופות, גם לדורות הבאים יהיו די מי שתייה ממקורות מגוונים.

הכותב הוא מהנדס תהליך בחברת DHVmed מבית קבוצת AVIV AMCG.