זיהום קרקע כמעט אף פעם לא נכנס בדלת הראשית של שיח המים, אבל בפועל הוא אחד האורחים הקבועים שמסתובבים מאחורי הקלעים. הוא לא נראה בברז, לא תמיד מורגש בטעם, ולעיתים עובר שנים עד שמבינים שהוא היה שם כל הזמן – מתחת לרגליים, זוחל לאט אל מי התהום. כשזה קורה, כבר לא מדובר בבעיה סביבתית מופשטת אלא באירוע תשתיתי יקר, מורכב ולעיתים בלתי הפיך.
בישראל, כמו במדינות רבות עם עבר תעשייתי, חקלאי וביטחוני צפוף, הקרקע נושאת איתה זיכרון כימי ארוך. דליפות דלק ישנות, שימוש ממושך בחומרי הדברה, מטמנות לא מוסדרות, מתקנים צבאיים, תעשיות שפעלו לפני עידן התקינה הסביבתית – כל אלו הותירו חותם תת־קרקעי. הבעיה היא שקרקע מזוהמת אינה מערכת סגורה. היא איננה “שומרת סוד”. חומרים מסיסים נעים עם המים, מזהמים מחלחלים למי התהום, וחלק מהתרכובות אף מתנדפות ויוצרות סיכוני חשיפה גם מעל פני הקרקע.
מנקודת מבט של משק המים, זיהום קרקע הוא לא שלב מקדים אלא חלק מהמערכת עצמה. אקוויפר שנפגע מזיהום קרקע אינו מתאושש במהירות, ולעיתים אינו מתאושש כלל. באר שנסגרת בגלל זיהום אורגני נדיף או מתכות כבדות אינה רק נקודה אדומה במפה – היא פגיעה ביכולת אספקה, בעלויות הטיפול ובביטחון המים האזורי. במקרים מסוימים, המשמעות היא חיפוש מקורות חלופיים, העמקת קידוחים או השקעה יקרה בטכנולוגיות טיפול מתקדמות.
אחד האתגרים המרכזיים הוא שהנזק מתגלה לרוב בדיעבד. סקר קרקע שלא בוצע בזמן, או בוצע בצורה חלקית, הופך בהמשך לבעיה של מי תהום, ואז הדיון כבר אינו תכנוני אלא משברי. כאן נחשפת נקודת החולשה של ניהול זיהום קרקע: הנטייה לראות בו רגולציה מעכבת, ולא כלי ניהולי שמגן על משאב המים. בפועל, השקעה מוקדמת בזיהוי מוקדי זיהום, בניטור רציף ובתכנון שיקום הדרגתי זולה לאין שיעור מהתמודדות עם אקוויפר מזוהם.
בשנים האחרונות נכנסות לתמונה גם טכנולוגיות שמאפשרות גישה אחרת. ניטור חכם של מי תהום, שימוש בחיישנים בזמן אמת, שיטות שיקום מבוססות תהליכים ביולוגיים או כימיים מבוקרים – כל אלו משנים את השאלה מ”האם אפשר לטפל” ל”מתי וכמה מוקדם”. אבל הטכנולוגיה לבדה אינה מספיקה. נדרש שינוי תפיסתי: להבין שקרקע ומים הם מערכת אחת, ושניהול משק מים מתקדם אינו יכול להתעלם ממה שקורה מתחת לפני הקרקע.
זיהום קרקע, בסופו של דבר, הוא מבחן לניהול ארוך טווח. הוא בוחן את היכולת לראות מעבר לפרויקט נקודתי, מעבר לשנת תקציב, ולהבין שמשאב מים אינו מתחיל בבאר ואינו נגמר במתקן טיפול. מי שמתייחס לקרקע כאל “בעיה של מישהו אחר” מגלה מאוחר מדי שהיא הפכה לבעיה של כולם. במשק מים שנמצא תחת לחצים הולכים וגוברים – אקלימיים, תשתיתיים ודמוגרפיים – ההתעלמות הזו היא מותרות שכבר אין לנו.
