מי הכנרת נעשים מלוחים יותר

ולמרות זאת, הבעיה העיקרית של האגם לא נובעת מריבוי מבקרים, שחלקם אינם טורחים להשליך את הזבל לפחי האשפה, אלא מהתמעטות הגשמים בצפון הארץ בשנים האחרונות. הירידה בכמות המשקעים, אשר מלווה גם בירידה בספיקות בנחלים, הביאה לכך שבממוצע, במהלך עשרות השנים האחרונות פחות ופחות מים נכנסים לכנרת. כמות המים הזמינים הממוצעת עומדת כיום על 320 מלמ"ק (מיליון מטר מעוקב) לשנה, כמות שעמדה בשנות השבעים של המאה הקודמת על 480 מלמ"ק לשנה.

אמנם בשנים האחרונות ישראל משתמשת ביותר ויותר מים מותפלים, מה שהביא לצמצום השאיבה מהאגם. אך ללא תחלופה מספקת של המים – הוצאה של מים קיימים וכניסה של מים "טריים" – ריכוז  המלחים במי האגם עולה. העלייה במליחות המים אמנם לא תהפוך את הכנרת בקרוב לאגם מלוח, אבל יש לה השפעות סביבתיות מדאיגות: היא גורמת לפריחה מוגברת של כחוליות, אצות זעירות שמופיעות על פני המים ויכולות לפגוע באיכות מי השתייה, והיא גם עלולה לפגוע באפשרות להשתמש במים הכנרת להשקיית גידולים חקלאיים.

הדאגה לעתיד האגם הלאומי הביאה את רשות המים לגיבוש שורה של צעדים שאם ימומשו אולי יוכלו לעצור את המגמה. הצעדים יוצגו בוועידה השנתית למדע ולסביבה, שתתקיים ב-21-23.6 בתל אביב.

אבוקדו בלי מלח

מי הכנרת אמנם נחשבים מים מתוקים וראויים לשתייה, אך גם להם יש מליחות טבעית, שנובעת ממעיינות מלוחים הנובעים בסביבת האגם וגם ממים מלוחים שמפעפעים מתחתית האגם. את רמת המליחות של המים מודדים לפי רמת הכלוריד – יון שלילי של יסוד הכלור – שנוצר כאשר מלחים מסוגים מסוימים מתמוססים במים.

מליחות המים בכנרת נעה סביב 300 מג"ל (מיליגרם כלורידים לליטר). שיא  המליחות נמדד בשנות השישים, אז נמדדו באגם רמות של 400 מג"ל. המליחות הטבעית של האגם באותן שנים הייתה גבוהה מדי ולא התאימה לדרישות אספקת המים, במיוחד לשימושים חקלאיים. כתוצאה מכך, בשנת 1964 הוקם המוביל המלוח, אשר מנקז אליו את המים שמקורם במעיינות מלוחים ומעביר אותם אל נהר הירדן בדרום הכנרת. הקמתו הביאה לירידה בריכוז המלחים באגם אל סביבות ה-200 מג"ל. בשנים האחרונות, לצד ירידה בכמות המים הנכנסים לכנרת, נראית מגמה של עלייה מחודשת במליחות האגם. "כיום רמת הכלורידים בכנרת היא 280 מג"ל, ואנו כבר יודעים שבסתיו נגרד את ה-300 מג"ל", אומר ד"ר דורון מרקל, ממונה ניטור הכנרת ברשות המים.

התקן לכלורידים במי השתייה בישראל עודכן בשנת 2013 וירד מ-600 ל-400 מג"ל, אך עודו גבוה ביחס לארצות הברית, שם התקן המותר הינו 250 מג"ל בלבד. בעוד שהשפעתם של הכלורידים על איכות מי השתייה מסתכמת בעיקר בטעם, הסיבה העיקרית להגבלת ריכוזם נובעת מהצורך להתאים אותם להשקיית גידולים הרגישים למליחות.

עבור גידולים רבים, ביניהם עצי הדר ואבוקדו, רמות גבוהות של כלורידים מהווים איום של ממש. גידולים רבים אינם עמידים למליחות גבוהה והיא גורמת לצמצום קצב צמיחתם ולפגיעה ביצרנות שלהם. הבעיה מחריפה עוד יותר כאשר משתמשים בחקלאות במי קולחין – מי שפכים מטוהרים. "בשלב הפיכתם של מי השפכים לקולחין, רמת המליחות שלהם עולה עוד יותר", מסביר מרקל. ללא טיפול במי המקור, כלומר במי הכנרת, רמות הכלורידים במי הקולחין המשמשים להשקיה יכולות להגיע גם ל-400 מג"ל, מה שעלול לגרום לפגיעה חמורה בהשקיה החקלאית.

לא על האגם לבדו

כיצד ניתן לפתור את הבעיה? לפי הערכות שונות, בעיית מיעוט הגשמים באזור הכנרת לא צפויה להשתפר, ועלולה אף להחריף בשנים הקרובות. אז כיצד ניתן להוסיף מקורות מים חדשים לכנרת? התשובה לכך, לפי רשות המים, היא קודם כל הקמת מתקן התפלה בגליל המערבי. "חקלאים מהגליל המערבי מקבלים כיום מים שמקורם בגליל העליון", מסביר מרקל. "כאשר הם יקבלו במקומם מים מותפלים, המים שבהם הם משתמשים כיום ישמשו להעשרת מי הכנרת".

לצד הקמת מתקן התפלה, ניתן להוסיף מים מתוקים לכנרת באמצעות קידוחים. בנוסף, מתוכננת גריעה של מים מלוחים נוספים מהכנרת באמצעות המוביל המלוח. במעלה הכנרת מתוכננות הגבלות מסוימות על צריכת המים להשקיה חקלאית. "לחקלאים מאוד קשה עם זה", אומר מרקל, "אולם זה מצב של אין ברירה".

פרסום

ישנם גם צעדים שניתן לנקוט כדי להתמודד עם פריחת האצות בעקבות עליית המליחות: צמצום כמויות הזרחן והגדלת כמויות החנקן שמגיעות לכנרת. שני התהליכים התרחשו באופן טבעי בעבר בעמק החולה, כאשר המים עברו תהליך של סינון טבעי בביצה לפני שהגיעו לכנרת. ייתכן שניתן יהיה לשחזר חלק מתהליכים אלו על ידי "החייאה" או שחזור תפקידו המסורתי של החולה באזור שפך הירדן.

למרות שבישראל מים מותפלים מספקים כבר כיום יותר ממחצית מהמים שמגיעים לברזים, הפגיעות של מתקני ההתפלה וההשלכות החמורות שיכולות לקרות כתוצאה מפגיעה באחד מהם מדגישים ביתר שאת את חשיבותה של הכנרת כמקור מים אסטרטגי, אומר מרקל. "מהכנרת, באמצעות התשתית הקיימת, ניתן בלחיצת כפתור להכניס כמות מאוד גדולה של מים – מים שמוכנים לאספקה לכל צורך. לכן, חייבים להמשיך ולשמר את איכות המים בכנרת".

"תכנית האב למשק המים (2050) קובעת שהכנרת תישאר מקור מים אסטרטגי גם ב-40 השנים הבאות", מסכם מרקל. נותר רק לקוות שבמקביל למאמצים שיושקעו באופן מלאכותי כדי לשקם את האגם יצטרף גם הטבע, וכמויות הגשם שרואה אזור הצפון יגדלו.

תוצאות המחקר יוצגו בוועידה השנתית למדע ולסביבה, שתתקיים ב-21-23.6 בתל אביב.