פרופ' אביטל גזית, חוקר מוביל בתחום גופי המים המתוקים – הוא חתן פרס ישראל למדעי הסביבה והקיימות

הרומן של פרופ' אביטל גזית עם עולם הטבע התחיל בחצר בית הוריו במושבה נס ציונה, במפגש אישי של ילד עם שובך יונים ותרנגולות מבויתות. כשהיה בן חמש, משפחתו עברה לתל אביב הגדולה – אך גם בה מצא גזית את דרכו אל הטבע, כשגילה את השלולית הגדולה שהייתה באותם ימים במרכז כיכר המדינה. הוא אסף ממנה ראשנים, הביא אותם הביתה – וצפה בסבלנות כיצד הם גדלים והופכים לצפרדעים.

ילדותו ונערותו של חובב הטבע הצעיר כנראה בישרו על עתידו: בעשרות השנים שעברו מאז פגישתו הראשונה עם השובך והשלולית, גזית הפך לאחד מחלוצי המחקר בתחום הלימנולוגיה: חקר מקווי המים המתוקים, כמו הכינרת, הנחלים, המעיינות ובריכות החורף שלנו. מחקריו ופעילותו הציבורית תרמו רבות לשמירה על גופי המים האהובים הללו.

בהוקרה על פעילות זאת, במוצאי יום העצמאות יקבל גזית (80), פרופ' (אמריטוס) מבית הספר לזואולוגיה בפקולטה למדעי החיים ומבית הספר לסביבה ולמדעי כדור הארץ בפקולטה למדעים המדויקים של אוניברסיטת תל-אביב – את פרס ישראל בתחום חקר מדעי הסביבה והקיימות, שמוענק השנה לראשונה.

שם נרדף לליטורל

מאז אותו מפגש ראשוני עם השלולית בכיכר המדינה, הפך גזית לחוקר מצליח בתחומי המים. אחרי לימודי תואר ראשון ושני בביולוגיה באוניברסיטת תל אביב, הוא המשיך לדוקטורט ופוסט דוקטורט בארצות הברית. כאן בישראל, הכינרת, נחלי הארץ ובריכות החורף שלנו – הם שלושת נושאי המחקר שלו, ובכל אחד מהם הוא חולל מהפכה קטנה.

בכינרת, גזית חקר את אזור המים הרדודים הסמוך לחוף, שנקרא "ליטורל". "הסברה אז הייתה שהליטורל הוא רק 'מדבר' של אבנים, אבל תלמידיי ואני גילינו, למשל, שדגי הלבנון – הדג הנפוץ ביותר בכינרת – מטילים שם ביצים על אבנים בעומק של 15 סנטימטר, ושהאמנונים חופרים גומות להטלה באזורים חוליים בין הצמחייה שבאזור זה בימה", הוא אומר. כלומר, גזית ותלמידיו גילו שה"מדבר" הימי – הוא לא מדבר כלל. "הפכתי לשם נרדף לליטורל בארץ", הוא צוחק.

הגילויים של גזית ותלמידיו באזור הליטורל הובילו לשינוי של ממש: למשל, הם מנעו את סילוק האבנים שעליהם מטילים הדגים ביצים בחופים מסוימים, ואת קיצוץ הצמחייה שהתפתחה סביב הכינרת כתוצאה מרצף של שנים שחונות. לדבריו, לכל אלה חשיבות מכרעת בשמירת הטבע, כמו גם בהגנה על ביטחון המים של תושבי ישראל. "הקפדה על בריאות המערכת האקולוגית בכינרת היא מה ששומר על איכות המים שבה", הוא אומר.

חשיבותו של שיטפון

גזית הגיע עד לקליפורניה עם אהבתו הגדולה לטבע: את שנת השבתון שלו הוא בחר להעביר באוניברסיטת ברקלי, במחקר שבחן את שיקום הנחלים באזור. שם הוא הבין שלנחלים בישראל ולאלה שבקליפורניה – שחולקים תנאי אקלים דומים – יש הרבה מן המשותף.

"ייצרנו הבנה חדשה של 'נחלים ים תיכוניים', שהמאפיין העיקרי שלהם הוא ששיטפונות חיוניים עבור המערכת האקולוגית שלהם; אלה נחלים בעלי שתי עונות שמנוגדות בצורה מובהקת: תקופת חורף עשירה במים ותקופת קיץ שדלה בהם", הוא מסביר. "ואז, כשמתחיל החורף – השיטפונות מנקים את הנחל, ועושים לו 'אתחול': הם משחררים סחף (חלקיקי אדמה שמצטברים בגוף מים ועלולים לפגום בתפקוד התקין של המערכת האקולוגית בו, י"ש) וגורפים איתם בעלי חיים שלא מותאמים לו – באופן שגורם לכך שמרביתם מוצאים מפלט באזורים שקטים יותר של הנחל, ואז מחדשים את אוכלוסייתם באביב, לאחר הגשמים".

על אף חשיבות השיטפונות הללו לבריאות הנחלים – לדבריו, לעיתים קרובות מי שמתכננים את שיקום הנחלים לא מזהים את יתרונותיהם, תופסים את התופעה הזאת כשלילית בלבד ורק רוצים לעצור אותה בעזרת שיטות שונות. "הדבר הנכון לעשות הוא לא לעצור שיטפון, אלא לנתב אותו: לאפשר לעודף המים למצוא אפיקים אחרים; אם נפגע בשיטפונות – נהרוג את הנחלים, שייחנקו מסחף", הוא מסביר.

נושא נוסף שבו עסק גזית רבות הוא מניעת זיהום הנחלים, ועבורו הוא עדיין מקיים הרצאות ומקדם פניות לגופים שונים. לדבריו, על אף שנעשתה דרך יפה וארוכה מאז התקופה שבה ביוב הוזרם לנחלים ללא הפרעה – ישראל עדיין לא פתרה את הבעיה. "בשנות ה-60 וה-70 ההתייחסות לנחל הייתה כאל מקום שמזרימים אליו שפכים וזיהומים כדרך להרחקתם; הגישה אז הייתה 'The solution to pollution is dilution' (הפתרון לזיהום הוא דילול), ועל כך נהגתי להוסיף שמדובר ב-illusion (אשליה)", הוא מספר. "אומנם כיום גישה כזאת לא תעלה על הדעת, אבל גם בימינו הזיהום ממשיך, בעיקר בשל תקלות בפעילותם של מתקני עיבוד שפכים, שאומנם עושים עבודה חשובה – אך בעקבות אותן תקלות הם גם מזרימים כמות רבה מדי של מי קולחין לנחלים". לדברי גזית, יש עוד עבודה רבה לפנינו בנושא זה. "צריך להבין שהמאבק בזיהום נחלים הוא לא נקודתי, אלא מתמשך ויתמשך על פני שנים ארוכות".

כולם רוצים בריכת חורף

מרחב נוסף שבו גזית חולל שינוי בקנה מידה נרחב הוא כזה שקרוב לליבו באופן מיוחד: בריכות החורף. מדובר בגופי מים ייחודיים שקיימים כל השנה, אך נראים אחרת לחלוטין בעונות השונות: בתקופת הקיץ הבריכות יבשות והפעילות בהן מוגבלת לחי ולצומח יבשתיים בלבד, ובתקופת החורף הבריכות מתמלאות במים והן שוקקות חיים עם מגוון מינים של חי וצומח, שחלקם ייחודיים לבית גידול זה. "אני מחובר לבריכות החורף, גם מבחינה רגשית – מכיוון שהעיסוק בהן סוגר את המעגל שנפתח עוד כשהייתי ילד שאוסף ראשנים משלולית", מספר גזית.

כמו רבים מהדברים הטובים, גם על שיקום ושמירת בריכות החורף בישראל – גזית נאלץ להיאבק. "כשחזרתי לארץ מארה"ב הכרתי לעומק את האוצר הבלום הזה – שבתוכו עושר אדיר של מינים", הוא מספר. "עם זאת, היו מי שטענו שבריכות חורף הן מקור לסכנות וליתושים, וכשנאבקתי על קיומן רצו לזרוק אותי מכל המדרגות. דיברתי על זה עם כל מי שיכולתי לנסות ולשכנע – עם ראשי רשויות, עם המשרד להגנת הסביבה – ועשיתי הכול כדי לשמור על המרחבים האלה".

אחד המאבקים הראשונים שבהם התמקד גזית היה שימורה של בריכת החורף "דורה" שבנתניה, שתוכננה להפוך לבריכה שמלאה במים כל השנה, באופן שהורס את התנאים החיוניים לחיים שמתקיימים בה. "הצגתי את בעלי החיים שבבריכה והסברתי מדוע מדובר בתוכנית שתהרוס את התנאים הייחודיים שלהם הם זקוקים. כך עצרנו את התוכנית", הוא מספר.

לדברי גזית, המודעות לבריכות החורף עלתה לאיטה, וכיום המרחבים הללו הם מעין מותג וסמל למצוינות עירונית. "היום כמעט כל ראשי הרשויות המקומיות מבקשים להקים בריכות כאלה ופונים לעזרה; עשרות בריכות חורף שהייתי שותף להקמתן כבר עומדות בשטח – וזוהי תוצאה של מאמץ מתמשך שנפרס על פני 40 שנה".

הפרס הסביבתי

המאמץ המתמשך וההשקעה הרבה של גזית בסביבה ובטבע הישראלי מהווים חלק מנימוקי השופטים בוועדה שהחליטה להעניק לחוקר הבכיר את פרס ישראל. לדברי גזית, הבחירה להוסיף קטגוריה של סביבה וקיימות לפרס הוותיק – מעידה על שינוי תפיסתי משמעותי. "ייתכן שהגענו להבנה שאי אפשר להתעלם יותר מהמצוקה הסביבתית", הוא מסביר. "לדעתי, המהפך בנושא הזה הגיע עם עליית המודעות למשבר האקלים שהובילה להבנה שצריך לתת הכרה והוקרה לאנשים שעוסקים במאבק בו".

כשנשאל על שום מה, לדעתו, הוא מקבל את הפרס – גזית עונה: "אני לא חושב שאני מקבל את הפרס על היותי מדען מבריק. לדעתי, הפרס מוענק לי על התרומה שהייתה לי לשמירה על הסביבה: יצרתי תשתית מחקר וידע שעל בסיסם עוצבה המדיניות כלפי מקווי המים בישראל, ושאותה תלמידי ימשיכו – ובתקווה, גם תלמידיהם".