רגע לפני הגשם הראשון

השבוע אנחנו חוגגים את חג הסוכות. כבכל שנה, בסיום החג יחלו יהודים לבקש גשמי ברכה בהוספת "משיב הרוח ומוריד הגשם" לתפילתם. ביהדות ובכלל, גשמים הם סימן לפריון, להתחדשות ולהחייאת הטבע. אולם גשמים הם לא רק מקור לברכה. לפי המסורת היהודית, גשמים היורדים במהלך חג הסוכות ולא לאחריו הם דווקא סימן לקללה. זה כמובן לא מפתיע, שכן הסוכה, כמבנה ארעי, לא מסוגלת לספק הגנה ראויה מפני גשמים שמקשים על קיום מצוות הישיבה בסוכה. אך בשנים האחרונות, נדמה שגם המגורים הקבועים שלנו לא מסוגלים לספק הגנה ראויה מפני הגשמים.

בכל חורף אנו נתקלים במחזות של שיטפונות והצפות שגורמים לנזקי רכוש ונפש. בינואר האחרון, למשל, מוטי בן שבת ז"ל קיפח את חייו בעת שניסה לחלץ בני משפחה בהצפה בנהריה, וסתיו הררי ודין שושני טבעו למוות לאחר שנלכדו במעלית בהצפה בשכונת התקווה בתל אביב.

לפי מומחים, תופעת ההצפות צפויה להמשיך ולהחמיר. משבר האקלים גורם לכך שדפוסי הגשם באזורנו משתנים. אירועי גשם עוצמתיים, שבהם כמות גשמים רבה יורדת בזמן קצר מאוד, יהפכו ליותר ויותר נפוצים. לשינוי באקלים חובר תהליך נוסף, שהוא הפיתוח המשמעותי שישראל חווה בעשורים האחרונים. מים צריכים מרחבים לזרום בהם, להיאסף בהם ולחלחל מהם לקרקע. גישת הפיתוח בישראל הייתה מאז ומתמיד ששטחים פתוחים בתוך הערים הם פוטנציאל בינוי לא מנוצל. "נלבישך שלמת בטון ומלט" כתב אלתרמן, שלא לקח בחשבון שבטון ומלט לא סופגים גשם.

לטבע יש מערכת נפלאה ויעילה להתמודדות עם גשמים: נחלים. בניגוד לצינורות ניקוז ותעלות סגורות, שמוגבלים בקיבולת המים שביכולתם לנקז, המבנה הטבעי של נחלים מאפשר לכמויות משתנות של מים להיאסף ולזרום בהם. בעוד שתעלות בטון מגדילות את עוצמת הזרימה של מים ואת הנזקים מהם, צורתם המתפתלת של נחלים ממתנת אותה. אולם, למרבה הצער, מדינת ישראל הכריזה מאז הקמתה מלחמה על נחליה. נחלינו הוסטו ממקומם הטבעי, זוהמו, כוסו בבטון והומרו לצינורות ניקוז בלתי נראים מתחת לאדמה. את המחיר של פעולות אלו אנחנו משלמים היום.

פרסום

בשנים האחרונות גוברת בעולם ההכרה בערך הבלתי מבוטל של נחלים. מדינות רבות פעלו ופועלות לשיקום נחליהן ולהשבתם למצבם הטבעי. מובלי מים סגורים מבוטלים והנחלים שהיו כלואים בהם במשך עשרות שנים "מוצאים לאור". אחד המיזמים המפורסמים מבין אלה הוא שיקום נהר הצ'ונג-גי שבסיאול, בירת קוריאה הדרומית. בשנות ה-70, הנהר קורה לצורך הקמת כביש מהיר, באופן דומה למיזם נתיבי איילון. בשנת 2000 החליטה עיריית סיאול לסלק את הכביש ולשקם את הנהר וגדותיו. שנתיים לאחר סיום המיזם ירדה רמת זיהום האוויר באזור ב-20 אחוז, הטמפרטורה הממוצעת ירדה ב-3.6 מעלות צלזיוס ומינים שנעלמו מהעיר שבו לשגשג בתוך מטרופולין של 25 מיליון תושבים. איכות החיים של תושבי סיאול השתפרה פלאים, כמו גם יכולת ההתמודדות של העיר עם הצפות.כיום, מי גשמים שאוספים את הלכלוך ברחובותינו זורמים באמצעות צינורות לים, מזהמים אותו ומבזבזים מים, שהם כידוע אחד המשאבים היקרים לנו ביותר. כשגשמים נאספים בנחלים וביובלים, צמחי מים מטהרים אותם ומסייעים בהחדרתם למי התהום. נחלים בריאים מקררים את סביבתם – שירות חשוב במדינה חמה כמו שלנו – ומשמשים בית גידול פורה למגוון מינים, שרבים מהם בסכנת הכחדה. ולא פחות חשוב, נחלים בריאים הם פנינת טבע ייחודית, שממנה נהנים בני האדם שגרים בקרבתם.

לאחרונה התקבלה בישראל החלטת ממשלה לקידום תשתיות וניהול סיכוני שיטפונות. החלטת הממשלה מורה למשרדי הממשלה הרלוונטיים לפעול בשלל דרכים לשיפור המוכנות של ישראל לאירועי הצפה. אופציית הנחלים מוזכרת, כבדרך אגב, בתת-סעיף קטן אחד בהחלטה. במלים אחרות, במקום להתקדם ולהכיר בכך שאת הטבע אי אפשר לאלף, שוב אנו בוחרים לתכנן ולבנות כנגדו. לקראת עונת הגשמים הממשמשת ובאה, הגיע הזמן לאמץ אתוס פיתוח לאומי חדש. כזה שמאמץ את הטבע ולא נלחם בו. הידע הנדרש לכך כבר קיים, זה רק עניין של סדרי עדיפויות. בואו נשים את נחלי ישראל על ראש שמחתנו.