מאז שנות החמישים ועד היום, הידע הישראלי בתחום המים משפר את חייהם של מאות מיליונים, מסייע למדינות ענק כמו הודו, סין ואיראן שלפני המהפכה, ופורץ חומות של בידוד מדיני. פרק מספר חדש
לפניכם פרק מתוך ספרו של סת' סיגל, 'המאבק על כל טיפה' (הוצאת סלע מאיר, 338 עמ'), על מהפכת המים של ישראל, שמהדורה עברית שלו יצאה זה עתה לאור
מעטות הן המדינות שסבלו מבידוד דיפלומטי קיצוני כמו ישראל. בתגובה, השתמשה ישראל בידע המעשי שרכשה בתחום המים כדי למצוא מוצא מן הבידוד, ולעתים קרובות הדבר סייע לפתח או לחזק את הקשרים עם מדינות אחרות. בכך שישראל חלקה מניסיונה ומהטכנולוגיה שלה עם אחרים היא הפכה את המים לאמצעי חשוב ליצירת קשרים דיפלומטיים ומסחריים, ובה בעת שיפרה את מצב משק המים של מדינות ברחבי העולם.
אף שלא כל המדינות המנצלות את מומחיותה של ישראל בנושא המים ואת הטכנולוגיה שפיתחה בתחום תומכות באינטרסים הישראליים באו"ם, דיפלומטיית המים של ישראל אפשרה לה להרחיב בשיעור ניכר את קשריה הבינלאומיים. היא סייעה לחולל שינוי עמוק ביחסיה של ישראל עם הקהילייה הבינלאומית, לאחר שלמעלה מ־150 מדינות קיבלו בברכה את סיועה של ישראל בפתרון בעיות המים שלהן, בין אם הוא ניתן על ידי הממשלה, חברה פרטית או ארגון ללא מטרות רווח.
ישראל משתמשת במומחיותה בנושא המים כדי להעניק סיוע וליצור קשרים דיפלומטיים כמעט מן היום הראשון לעצמאותה. לגבי סין למשל, למומחיותה של ישראל בנושא היה תפקיד ייחודי ומרכזי במהפך שחל בקיפאון ששרר ביחסיה עם ישראל. כיום סין וישראל חולקות אינטרסים משותפים רבים ומשתפות פעולה במגוון תחומים, אך מעטים הם התחומים שסביר שיעמיקו את היחסים יותר מן הסיוע הישראלי בפתרון בעיות המים של סין.
ההתנגדות הסינית לקיום קשרים דיפלומטיים עם ישראל הייתה בראשיתה תוצאת חברותה של סין בציר האנטי־מערבי בזמן המלחמה הקרה. סין דחתה את ניסיונותיה של ישראל ליצור קשרים דיפלומטיים, ניסיונות שהחלו זמן קצר לאחר שסין זכתה לעצמאותה ב־1949. סירובה של הממשלה הקומוניסטית בבייג'ינג נבע מטעמים אידאולוגיים ופרגמטיים.
מבחינה אידאולוגית, כאחת ממנהיגות הגוש הקומוניסטי, נמנעה סין מקיום קשרים עם מדינה קטנה שהאינטרסים שלה היו שזורים באלו של ארצות הברית, יריבה פוליטית מרכזית של בייג'ינג. אך גם לאחר ההפשרה ביחסי ארצות הברית וסין ב־1971, הוסיפה סין לדחות את ניסיונותיה של ישראל ליצור קשרים עמה, מטעמים פרגמטיים. ראשית, היא רצתה להבטיח כי הנפט הערבי שהייתה זקוקה לו עבור כלכלתה הצומחת, יוסיף לזרום. אך לסין גם היו קשרים עם המדינות הערביות באו"ם ובזירות בינלאומיות אחרות, והיא לא רצתה להסתכן בניכור בעלות בריתה הערביות או בפגיעה אפשרית בתמיכתן ביוזמות סיניות.
עם הזמן, התברר לסין שלישראל יש משהו שהיא זקוקה לו.
אף שלסין משאבי מים עצומים, שמקורם באקוות, אגמים ונהרות, חלקים גדולים במדינה סובלים מבעיות מים. די באזכורן של חלק מן הבעיות הללו כדי להמחיש את גודל האתגר. חלקה הצפוני של סין הוא אזור צחיח שאיננו מאפשר לקיים חקלאות, בעוד שאזורים חקלאיים רבים בשאר המדינה אינם משתמשים במים ביעילות, ולעתים קרובות מבזבזים אותם. העומס על התשתית במדינה רב מדי, והיא מאבדת כמות גדולה של מים בשל נזילות. לעתים קרובות השפכים אינם מטוהרים כראוי. במה שנוגע לחקיקה ולרגולציה, אכיפה רשלנית של החוקים הסביבתיים גורמת לכך שהמים (והאוויר) הולכים ומזדהמים, דבר המביא להידרדרות חמורה במצבם של רבים ממקורות המים המתוקים בסין.
חרף הפער העצום בגודל השטח והאוכלוסייה בין שתי המדינות, סין ראתה בישראל דגם לאופן שבו תוכל לנהל את משאבי המים שלה.
בשלהי 1983, ושוב בראשית 1984, התירה סין לצוותים של מהנדסי מים ישראלים להגיע למדינה בחשאי, כדי לסקור חוות שיתופיות במחוז גְוָאנְגשִׂי בדרום־מרכז סין, סמוך לגבול וייטנאם. הדבר היה דומה יותר לסרט ריגול מאשר לפרויקט סיוע. ההמלצה הישראלית הייתה שהחוות ישתמשו בזרעים ישראליים שנראה היה כי יתאימו היטב לקרקע ולאקלים במקום, וכן להתחיל להשתמש בטפטפות. הסינים העניקו את הסכמתם, אך דרשו להסיר מציוד ההשקיה ומאריזות הזרעים את כל הסימונים העלולים להעיד כי מקורם בישראל.
מעריצים את היהודים החכמים
שלוש שנים לאחר מכן, שוב בחשאי, הזמינו הסינים קבוצה נוספת של הידרולוגים וגיאולוגים ישראלים כדי לסייע בפיתוח אזור ווּוֶויי (Wuwei), השוכן מדרום למדבר גוֺבּי. החקלאים במקום כבר השתמשו בכל המים הזמינים, אך הם השתמשו בהם בעיקר בהשקיית הצפה, שאיננה יעילה. הישראלים הציעו להשקות את השדות באמצעות טפטפות. הם אף ציינו כי הגידולים לא התאימו לתנאים המקומיים, והציעו חלופות שיוכלו לצמוח היטב בהתחשב בכמות המים הזמינה. בנוסף, הישראלים הגיעו למסקנה שבאזור קיימים מאגרים גדולים של מי תהום שלא נוצלו, והציעו דרך לשאוב אותם ולהוליכם אל החקלאים.
זמן קצר לאחר מכן, בראשית שנות התשעים, פנו הסינים לישראל והציעו לנקוט בצעדים לקראת כינון יחסים דיפלומטיים בין המדינות. גם הפעם, למרות שלסין היו גם מניעים אחרים, למים היה חלק מרכזי בדיונים. הסינים הציעו כי ישראל תשלח לבייג'ינג מומחה להשקיה ולשימוש יעיל במים, וכי במקביל הם ישלחו לישראל מומחה בתחום התיירות. הנחת המוצא הייתה כי ההכרה הפומבית הראשונה של סין בישראל לא תתבצע בדרג הממשלות (למשל באמצעות פתיחת שגרירויות), אלא במסגרת הקשרים בין החברה האזרחית הסינית לזו הישראלית, כך שהמים יהיו חלק מרכזי מן התרומה הישראלית לבייג'ינג. מישראל ביקשו כי תשלח נציג מן האקדמיה הישראלית למדעים כדי שיקים בסין נציגות, ככל הנראה על מנת שהסינים יוכלו לאמוד את התגובה הציבורית בארצם, וכן את שיעור הנזק הדיפלומטי ליחסיהם עם העולם הערבי.
הנציג הישראלי, יוסי שלהבת, סיים זמן קצר קודם לכן את תפקידו כמדען הראשי של משרד החקלאות, והיה לו קשר רב שנים למכון וולקני, מכון מחקר ציבורי מוערך. זמן קצר לאחר בואו לסין החל שלהבת לקיים פגישות עם אנשי אקדמיה סינים ועם גורמים נוספים. בכל מקום שאליו הגיע היו התגובות מנוגדות לאופיין של הידיעות החדשותיות על ישראל שנדפסו ושודרו בתקשורת הסינית הרשמית, שהיו עוינות ברובן.
"בין אם נפגשתי עם פרופסורים ובין אם נפגשתי עם אנשים מתחום החקלאות", אומר שלהבת, "כל אדם שפגשתי התרגש מן הפגישה. דעתם של כולם על ישראל הייתה חיובית. כאשר הם שמעו שאני מישראל, כמעט תמיד היו אומרים, 'יהודים, חכמים! חכמים!' פעמים רבות שאלו אותי אם יש לי קשר משפחתי לאלברט איינשטיין". על אף הדברים ששמעו בחדשות, מספר שלהבת, "נראה היה שכולם מעריצים את ישראל ומעריכים את העובדה שתרבותנו עתיקה כמו זו שלהם. ההיבט היחיד שהפתיע אותם היה גודלה של ישראל. הם נהגו להתבדח שכל אוכלוסיית ישראל יכולה להתאכסן בבית מלון סיני אחד".
שנה לאחר הגעתו לסין ערך שלהבת כנס אקדמי בבייג'ינג שעסק בנושא ההשקיה. הכנס הפגיש עשרה אנשי אקדמיה ישראלים עם כמה עשרות פרופסורים סינים. "היה זה המפגש הרשמי הראשון בין קבוצות מישראל ומסין", אומר שלהבת. "כעבור שנה כבר נכחתי בטקס שבו הכריזו סין וישראל על כינון יחסים דיפלומטיים".
אף ששגריר ישראלי מכהן בסין מאז ינואר 1992, ייתכן כי הוּאַגֶנְג פַּאן, אזרח סיני שהיה בעבר מזכיר מקומי מטעם המפלגה הקומוניסטית, הוא דוברה הטוב ביותר של ישראל בסין; אין ספק שהדבר נכון בכל הנוגע למים. לאחר שעזב את הפוליטיקה הקים פאן חברה המייצרת מטהרי מים ומערכות לחיסכון באנרגיה. באופן מקרי למדי הוא הוזמן לביקור בישראל ב־2010, וביקש כי יאפשרו לו להיפגש עם נציגי חברות העוסקות בטכנולוגיית מים ועם פרופסורים שעסקו בתחום. ביקורו שכנע אותו כי בכוחה של ישראל לפתור רבות מן הבעיות שמהן סבלה סין בתחום המים.
מאז ביקורו הראשון בישראל, אחד מני רבים, הקים פאן חברה המביאה טכנולוגיות מים ישראליות לסין, וכעת הוא בונה, בסיוע כספי של הממשל המקומי והארצי, פארק תעשייתי שישמש בית לחברות מים ישראליות ויעניק להן נוכחות מקומית. מבחינה תרבותית, הסינים אינם ממהרים לפעול ומעדיפים להכיר תחילה את שותפיהם, הוא אומר, דבר המעניק לחברות ישראליות הזדמנות לפגוש באנשי שלטון מכל רחבי סין. פאן צופה כי היחסים בין המדינות עתידים להיות איתנים, וכי ישראל תמצא בסין הזדמנויות עסקיות משמעותיות במה שנוגע לניקוי אגמיה ונהרותיה, לשיקום מטמנות שכיום חומרים רעילים מחלחלים מהן אל מקורות המים, לטיהור שפכים ולחשיבה מחודשת על נושא ההשקיה.
"הקשר עם ישראל חשוב מאוד לסין בשל הפתרונות שישראל יכולה להציע לה", אומר פאן באמצעות מתורגמן, "אך גם מפני שאנו מאמינים כי ישראל היא אומה חשובה, וכי סין עשויה ללמוד מהרוח הישראלית. באופיים של הישראלים ובתכונותיהם יש צדדים חיוביים שהסינים מאמינים שיוכלו לאמץ. בכל מקום בסין שאליו אנו מגיעים אומרים כולם דברים חיוביים ביותר על קשרינו עם ישראל. אף פעם איננו נתקלים בקושי להסביר מדוע ראוי להשתמש בפתרונות ישראליים לבעיות בתחום המים".
עיר קטנה במונחים סיניים
פאן איננו היחיד המאמין כי סין יכולה להפיק תועלת מהישגיה של ישראל בתחום. במאי 2013, הגיעו ראש הממשלה בנימין נתניהו ומשלחתו לכיכר טיאנאנמן בבייג'ינג כדי לקיים פגישה עם ראש הממשלה הסיני לי קצ'יאנג. אחד מחברי המשלחת של נתניהו מתאר את הגעתם: "אני זוכר עדיין את התקופה שבה סין סירבה להכיר בישראל", הוא אומר. עם זאת, כאשר הגיעה המשלחת למקום, קבלת הפנים שנערכה לה הבהירה כמה השתנו היחסים בין המדינות.
"כיכר טיאנאנמן כולה הייתה מלאה בדגלים סיניים וישראליים", אומר הבכיר הישראלי. "המראה היה מרגש מאוד. הוליכו אותנו אל 'האולם הגדול של העם' שבו נערכה הפגישה, ושתי המשלחות ישבו זו מול זו. פנו אלינו בכבוד, כשווים מול שווים".
לפני שעזבה המשלחת את ישראל בדרכה לסין, ניסחו נתניהו ועוזריו הבכירים את דברי הפתיחה שלו, והוחלט שנתניהו יאמר שישראל, "כשותפה זוטרה", תוכל אולי להציע סיוע חשוב לסין בכל הנוגע לניהול משק המים. אך לנתניהו לא הזדמן לשאת את נאומו הקצר, מפני שמארחו הסיני נשא אותו עבורו. "ראש הממשלה לִי בירך אותנו בפתח הפגישה במילים חמות", אומר משתתף ישראלי במושב הפתיחה, "ואז אמר שסין ערה לכך שישראל יודעת כיצד לנהל משק מים, וכי יש ברשותה טכנולוגיית מים מעולה. הוא סיים את דבריו באומרו כי ישנם מקומות רבים בסין שמצב המים בהם מדאיג, וכי הוא מקווה ששתי המדינות יוכלו לפעול יחד בנושא".
נתניהו שמע בקורת רוח את דברי ראש הממשלה הסיני שהעידו כי שני המנהיגים רואים עין בעין, והציע לבחור עיר סינית קטנה ולאפשר לקבוצת חברות ישראלית לחדש את כל תשתית המים שלה. פירוש ההצעה היה שאם הפרויקט יצליח, הוא יורחב לערים נוספות. בתגובה הטיל ראש הממשלה לִי על אחד השרים שנכחו בדיון לבחור את העיר הקטנה, ועורר צחוק במשלחת הישראלית כאשר הציע שהשר יבחר בעיר בת מיליון תושבים בערך. על פי פרוטוקול הפגישה, נתניהו הסביר את פשר הצחוק: "אדוני ראש הממשלה, בכל ישראל אין עיר אחת שאוכלוסייתה מונה מיליון איש. עבורנו, מיליון איש זו לא עיר קטנה".
בשלהי נובמבר 2014, ועדה ישראלית־סינית משותפת הודיעה כי העיר שואוגואנג, עיר ובה מעט יותר ממיליון תושבים השוכנת כ־500 קילומטרים דרומית־מזרחית לבייג'ינג, במחוז שנדונג, תהיה העיר הראשונה שבה ייבחנו קשריהן של סין וישראל בתחום המים. בנוסף לגודל אוכלוסייתה, העיר והשטח הסובב אותה מציבים שלל אתגרים בנושא המים, ולפיכך הבחירה בה הייתה טבעית. הפרויקט עתיד לעסוק בטיהור מים ושפכים, וכן במעבר לשימוש בהשקיה יעילה בחוות הרבות המקיפות את העיר. יהיה אפילו צורך לדאוג לטיהור מים מיוחד במפעלים ובבית החרושת לנייר השוכן בסמוך. קונסורציום של 15 עד 20 חברות ישראליות ישתמשו בטכנולוגיה ישראלית כדי לסייע לערוך חשיבה מחודשת אודות השימוש במים בעיר, ולתכנן את משק המים שלה מחדש.
"אינני רוצה להקדים את המאוחר", אומר בכיר ישראלי הנושא בתפקיד מרכזי בפרויקט, "אך אם נצליח כאן, תהיה לנו הזדמנות לבנות מחדש את מערכות המים של ערים בכל רחבי סין. הדבר לא רק יניב הכנסות נאות לחברות ישראליות. הוא אף עשוי להעמיק את יחסי סין וישראל לפרק זמן ממושך בעתיד". כפי שהוא מציין, "יש ערים רבות בסין".
ישראל נחלצת לעזרת איראן
בעוד שאיראן מופיעה בחדשות באופן תדיר בשל תכנית הגרעין שלה, האיום הגדול ביותר על המדינה איננו העיצומים הכלכליים או הפילוג בין הסונים לשיעים. הסכנה הגדולה ביותר לשלומה של איראן עלולה להיות העובדה שהמים במדינה אוזלים. הבעיה כה חמורה עד שניתן להעלות על הדעת שתוליך לתסיסה חברתית, לעקירת תושבים מסיבות כלכליות ואפילו להגירה מקיפה. לפי דיווח באתר 'אל־מוניטור', יועץ ממשלתי צפה לאחרונה כי מספר האיראנים שייאלצו לעזוב את בתיהם בשל מחסור במים עשוי להגיע ל־50 מיליון – כ־70 אחוז מאוכלוסיית המדינה.
בעיות מים מעידות על שלטון לקוי, ולאיראן יש בעיות מים בשפע. מי התהום באיראן נשאבו מהר יותר מהקצב שבו מילאו מי הגשמים את האקוות, ואם ימשיכו הדברים להתנהל כפי שהם מתנהלים כעת, באקוות רבות לא ניתן יהיה להשתמש בעתיד. החקלאות האיראנית היא אחת הבזבזניות בעולם. מרבית המדינות משתמשות בכ־70 אחוז מן המים שלהן לצרכים חקלאיים; איראן משתמשת לשם כך בלמעלה מ־90 אחוז, ואף על פי כן כבר כיום איראן אינה יכולה לספק את מזונה בעצמה, מגמה שצפויה להחמיר.
האקלים ברוב שטחה של הרפובליקה האסלאמית צחיח או צחיח־למחצה. מעצם ההגדרה, לא יורדים בה משקעים רבים. הסברה המקובלת היא שלמעלה ממחצית הבארות במדינה נחפרו באופן בלתי־חוקי, ורבות מהן, ככל הנראה רובן, מזוהמות כיום. למעלה משני שלישים מן המפעלים אינם מטהרים את השפכים שלהם, ומרבית היצרנים, אפילו כאלה המייצרים מוצרים כימיים, מזרימים את הפסולת שלהם אל ערוצי המים של איראן. איראן נפטרת מכ־60 אחוז מן הביוב שלה מבלי לטהר אותו, וכך מזהמת מי תהום, נהרות ואגמים. סביר ששינויי האקלים רק יחמירו את התחזית הקודרת בנוגע לעתידו של משק המים האיראני.
מי שיבקר באיראן ויבחן כל אחת מן הבעיות הללו מתוך ידיעה שישראל התגברה במידה רבה על כולן, עשוי להסיק שהרפובליקה האסלאמית תנהג בתבונה אם תתגבר על עוינותה לישראל ותזמין את הישראלים לאיראן כדי לסייע בניהול ענף המים שלה. ככל שהדבר נשמע דמיוני וכמעט בלתי אפשרי, כך בדיוק נהג השאה. תחילה, ב־1960, ההתקדמות הייתה אטית. אך מ־1962 ואילך נפרץ הסכר. מספרם של ההידרולוגים, מהנדסי המים, המתכננים ושאר בעלי התפקידים הישראלים היה לבסוף כה גדול, ומידת מעורבותם בפרויקטים איראניים לגילוי מים ולהנחת תשתיות הייתה כה רבה, עד שלמעשה מרבית הפרויקטים הקשורים במים בין 1962 למהפכה האסלאמית ב־1979 נוהלו בידי ישראלים. מבחינה גאופוליטית, הברית עם איראן שימשה את ישראל כמשקל נגד לעוינותן של המדינות הערביות והפחיתה את בידודה של ישראל באזור, לפחות כל עוד שיתוף הפעולה הוסיף להתקיים.
ראש הצוות הישראלי בנושא המים, פרופ' אריה איסר, עזב את איראן בטיסה הישירה האחת לפני האחרונה מטהרן לישראל ב־1979, זמן קצר לפני הפלת השאה מכסאו. אף שחוויותיו לא היה דרמטיות כמו אלה המוצגות בסרט המצליח 'ארגו', איסר מתאר את התוהו ובוהו שראה ברחובות הבירה בשעה שמכוניתו עשתה את דרכה אל נמל התעופה. היה זה הביקור האחרון שלו באיראן לאחר ביקורים רבים, שאת הראשון שבהם ערך ב־1962 במסגרת פרויקט הומניטרי שניסה לתקן מערכת איראנית עתיקה להולכת מים שנזקקה בדחיפות לשיקום.
בפרס העתיקה הייתה מערכת השקיה מתוחכמת, שהופעלה בכוח המשיכה. פירים אנכיים המכונים 'פוּגארות' נחפרו בשיפוע קל ממקורות מים תת־קרקעיים אל השדות. ב־1962 פקדה רעידת אדמה חזקה את מחוז קזווין, השוכן כ־150 קילומטרים צפונית־מערבית לטהרן. למעלה מ־20 אלף איראנים מתו, 300 כפרים נהרסו, ורשת תעלות המים, שנחפרה למעלה מ־2,700 שנה קודם לכן, חרבה. בקזווין מצוי עמק עצום שאדמתו שימשה לחקלאות והניבה פירות וירקות עבור תושבי טהרן ואזורים רחוקים יותר. לאחר רעידת האדמה, לחקלאים לא היו מים להשקיה.
באותה עת כבר היו לשאה קשרים חשאיים עם ישראל. איראן חששה מכמה מן המדינות הערביות, וסברה שישראל תוכל לשמש ככוח נגדי חשוב. השאה גם התרשם מהישגיה המדעיים של ישראל בתחומי החקלאות והמים, וכן, באופן אירוני, מהצלחתה בתחום הגרעין. ב־1960 הוא פנה לארגון המזון והחקלאות של האו"ם, כדי שישלח לאיראן מומחים שיוכלו לייעץ לה. בהסכמתו נשלחו למדינה שלושה טכנאים ישראלים. כאשר הכתה רעידת האדמה בקזווין, השאה כבר ידע כי לישראל יש ידע מתוחכם בתכנון משקי מים ובאיתורם של מקורות מים חדשים.
בשל מצב החירום נאמר לישראל כי היא מוזמנת לשלוח מהנדסי מים לקזווין כדי לבדוק האם ניתן לשקם את הפוגארות. בדיקה מדוקדקת מצאה שהן ניזוקו במידה כזו שלתיקונן לא תהיה הצדקה כלכלית. מכל מקום, ייתכן שמערכת ההשקיה שהייתה אידיאלית בימי קדם כבר איננה מתאימה לחקלאות בעידן המודרני. הישראלים הצליחו לשכנע את פקידי הממשלה ואת החקלאים לוותר על הפוגארות שקרסו, ולהתיר להם לקדוח בארות עמוקות מן הסוג שהיה נהוג לחפור בישראל. עד מהרה יחסי איראן־ישראל בתחום המים החלו לפרוח.
זמן קצר לאחר שהחלו לקדוח את הבארות בקזווין, קיבלו מהנדסי מים ישראלים ממארחיהם האיראנים תשובה חיובית לבקשה שיותר להם גם ללמד את החקלאים המקומיים כיצד להגדיל את התוצרת, וכיצד להשתמש לשם כך בפחות מים. קשריהם עם החקלאים האיראנים הסתעפו, וכעת הם גם יעצו להם אילו גידולים לשתול, והנחו אותם לגבי האופן הנכון לשווקם. מרבית האוכלוסייה המקומית באזור קזווין נתקלה במהנדסים הישראלים, שאיש מהם לא הסתיר את ארץ מוצאו או את דתו.
ביקורו של השאה
שמואל אברבך היה אחד המומחים הישראלים שהגיעו לאיראן מטעם ארגון המזון והחקלאות של האו"ם, בהזמנת השאה. רצה המקרה והוא היה במדינה כאשר הכתה רעידת האדמה בקזווין. אברבך, גיאולוג ומומחה למי תהום, בא לקזווין זמן קצר לאחר רעידת האדמה, ועזר להכין תכנית שקבעה היכן וכיצד יקדחו את הבארות החדשות באזור. לאורך 17 השנים הבאות ביקר אברבך כמעט בכל חלק של המדינה, ופגש – ולעתים קרובות הדריך – הידרולוגים איראנים. לדבריו, במשך כל השנים הללו הוא לא נתקל בשום תקרית אנטי־ישראלית או אנטישמית, מלבד הערת אגב אחת שפלט קומוניסט איראני, ששנא את כל יריבותיה של ברית המועצות במלחמה הקרה. אברבך גם לא שמע מעשרות הישראלים שהכיר במדינה כי נתקלו בגידופים אנטישמיים, מלבד כמה שירי אוהדים במהלך משחק כדורגל שנערך ב־1978 בטהרן בין נבחרות איראן וישראל. מאז ביקורו האחרון בטהרן ב־1978 חלפו עשרות שנים, אך הוא עדיין שומר על קשרים הדוקים עם איראנים שפגש במהלך עבודתו, שרבים מהם חיים כיום בגלות.
ישראלי נוסף ששהה זמן מה באיראן, ד"ר משה גבלינגר, מהנדס שקיבל את הכשרתו באוניברסיטת קורנל בארצות הברית, רואה באופן דומה את יחסיו עם מארחיו האיראנים. אף שלא נוצרו קשרי חברות עמוקים בינו למארחיו, גם המפגשים שלו עם האיראנים היו לבביים וידידותיים. "אף פעם לא ביקרנו אותם בבתיהם, אך הקשרים היו טובים", הוא אומר. "ארוחת ערב במסעדה בחברתו של הידרולוג איראני לא הייתה מאורע נדיר".
פרופ' איסר, שעמד בראש מאמצי הקידוח וחיפוש המים באיראן, זוכר שכאשר לקחו אותו למקומות מרוחקים במדינה, ההידרולוגים האיראנים שנסעו עמו הציגו בפניו את התושבים המקומיים. "הם נהגו לומר שבאתי מישראל כדי לחלוק איתם את הידע שלנו", הוא אומר. "תמיד קידמו את פניי בברכה והזמינו אותי לסעודה שהם מיהרו להכין במיוחד. הבעיה היחידה שנתקלתי בה הייתה שנדרשתי לשבת על השטיח ולאכול כבש צלוי ואורז ללא סכין ומזלג".
רמת הידע של מומחי המים האיראנים לא הייתה גבוהה בדרך כלל. "למרות הנפט הרב שברשותה, באותם ימים הייתה איראן מדינה ענייה, ומערכת החינוך שלה לא הכשירה כראוי את מומחי המים שלה", אומר ד"ר גבלינגר. "האנשים שמונו ללוות אותי היו נחמדים מאוד באופן אישי, אך בכל הנוגע לטכנולוגיה תפיסותיהם היו פשטניות ומיושנות". פרופ' איסר ייסד תכניות להכשרת הידרולוגים וטכנאים, והעביר שיעורים בגאולוגיה, בהידרולוגיה ובכימיה. שמואל אברבך לימד הידרולוגים וגיאולוגים איראנים מתמטיקה מתקדמת, כדי שייצרו מודלים שיחזו כמה מים נותרו באקוות.
ליחס האוהד של איראן לאורחיה הישראלים היו כמה היבטים שכיום לא יעלו על הדעת. בעלי החנויות בקזווין למדו עברית כדי לשפר את יכולתם לתקשר עם לקוחותיהם החדשים. ד"ר גבלינגר זוכר כי מרבית חילופי הדברים בינו ובין הסוחרים המקומיים התקיימו בעברית. יתר על כן: באמצע שנות השישים ולקראת סופן, מאחר שישראלים כה רבים הגיעו לקזווין עם משפחותיהם, בניין מקומי הוסב לבית ספר ומורים מישראל לימדו בו את שישים הילדים הישראלים שהתגוררו במקום. מפליאה עוד יותר היא העובדה שהשאה הגיע לבקר את איסר וצוותו בקזווין זמן קצר לאחר התבוסה המוחצת שהנחילה ישראל לצבאות ערב במלחמת ששת הימים, ואותת בכך כי הוא מביט בעין יפה על עבודתם של הישראלים באיראן.
השאה עודד משלחות ישראליות מתחומי ידע אחרים לבקר באיראן, ואף שלח קצינים ומדענים איראנים לישראל. מספר מומחים איראנים שהו פרקי זמן ארוכים בישראל כדי ללמוד טכניקות ישראליות מתקדמות. הקשרים המסחריים והמדיניים בין שתי הארצות התחזקו והסתעפו.
"החלק היחיד בחברה האיראנית שאליו לא הצלחנו לחדור היה הממסד הדתי", אומר אורי לוברני, שגריר ישראל באיראן מ־1973 ועד זמן קצר לפני הפלתו של השאה. "בכל מקום אחר קיבלו אותנו בברכה. כל אדם באיראן, או שהוא דתי מאוד או שגדל בבית שכזה היה אופיו. באותם ימים אפילו הקומוניסטים האיראנים הכירו את ההלכה המוסלמית. איש לא ניצל את הבדלי הדת כדי להרחיק את הישראלים, מלבד כוהני הדת. עשינו מאמצים גדולים, אך הם לא רצו כל קשר עמנו. ערפאת נהג בפיקחות ודאג לטפח את קשריו עם חומייני הגולה, וזה הבהיר לממסד הדתי שנאסר עליו לקיים קשר כלשהו עמנו".
לאחר המהפכה האסלאמית
ההצלחה הראשונית שקצרה המעורבות הישראלית בקזווין הורחבה למחוזות ואזורים רבים נוספים. חברת הנדסת המים הממשלתית תה"ל (תכנון המים לישראל), התבקשה לפקח על הקמת מערכות מים וביוב בערים איראניות גדולות כדוגמת אספהאן ובנדר־עבאס, ולבנות מערכות מים לצריכה ביתית ולהשקיה עבור מחוזות שלמים כמו המדאן וכרמנשאה. כאשר משהד, העיר השנייה בגודלה באיראן, הייתה זקוקה למערכת להולכת גז בישול לבתים ברחבי העיר, פנתה ממשלת איראן לתה"ל כדי שתקים גם אותה.
חברות ממשלתיות ישראליות אחרות שעסקו בנושאים קרובים הוזמנו אף הן לאיראן. חברת 'מקורות' נתבקשה לבצע קידוחי מים בכל רחבי המדינה כפי שעשתה בישראל, ולנהל פרויקט גדול בחלקו האיראני של הים הכספי, לצד משימות נוספות. על 'סולל בונה' הוטל להקים סכרים ותשתיות ברחבי איראן ועריה.
ב־1968 לערך, איי־די־אי, החברה הממשלתית הישראלית שהוקמה כדי להציע רעיונות בתחום ההתפלה, פיתחה תהליך פורץ דרך וחסכוני באנרגיה ורצתה לבחון אותו בתנאים מציאותיים. באותה תקופה חיפש חיל האוויר האיראני דרך להבטיח אספקה של מים נקיים ובטוחים לשתייה לבסיסיו. פרופ' אריה איסר זוכר שהנספח הצבאי הישראלי בטהרן, אלוף־משנה יעקב נמרודי, ראה בכך הזדמנות להשתמש במומחיות הישראלית בתחום המים כדי להעמיק את הקשרים הצבאיים בין ישראל לאיראן. נמרודי דאג שאיי־די־אי תוזמן לאיראן. במהלך העשור הבא התקינה איי־די־אי 36 יחידות התפלה קטנות בבסיסי חיל האוויר האיראני, ו־19 יחידות נוספות ברחבי המדינה.
ב־2007, כמעט ארבעים שנה לאחר שאיי־די־אי החלה להתקין מערכות התפלה באיראן, וזמן רב לאחר שהרפובליקה האסלאמית ניתקה את כל קשריה עם ישראל, פרדי לוקיץ', בכיר באיי־די־אי, השתתף ביריד מסחרי באירופה. לפתע פנה אליו בשקט מהנדס איראני. האיראני סיפר לו שכמה ממערכות ההתפלה המיושנות שהתקינה ישראל עודן בשימוש, וכי מהנדסים איראנים ניסו לפרק אחת מהן כדי להבין כיצד היא פועלת ולהתחיל לייצר באיראן העתקים שלה. הוא אמר שהצליחו לבנות העתקים שפעלו, אך שבשום שלב הם לא פעלו היטב כמו אלה שנבנו בישראל.
לאחר המהפכה באיראן ב־1979 ניהלו חומייני ותומכיו משפטים המוניים נגד פקידי ממשלה איראנים ואנשים נוספים שנטען כי היו תומכיו של השאה. גם למאמיניה של הדת הבהאית נשקפה סכנה, והם נפלו קרבן לרדיפות נרחבות. לאריה איסר ולשמואל אברבך היו חברים ועמיתים בענף המים האיראני, כמה מהם בהאים אך מרביתם מוסלמים, שנאלצו לברוח מן המדינה בימים הראשונים למהפכה ושעדיין חיים בגלות. שני הישראלים הכירו גם בעלי תפקידים איראניים בתחום המים שהוצאו להורג בגין פשעים שלא צוינו עד היום. לאחר שמומחי המים הישראלים גורשו מן המדינה ואנשי מקצוע איראנים רבים הוגלו או הוצאו להורג, ספג ענף המים האיראני מהלומה ניצחת, שבה טמונים שורשיו של אסון המים המאיים כיום על איראן.
השיטה הישראלית: שיתוף פעולה, לא תרומות
בסוף שנות החמישים החלה ישראל לחלוק את שיטות ההשקיה והמים שלה עם מדינות מתפתחות, ובראשית הדרך הושם דגש על אפריקה. אף שניתן היה להפיק יתרונות דיפלומטיים ומסחריים מחיזוק היחסים עם המדינות המתפתחות הללו, לפחות בראשיתו היה עיקר המאמץ אלטרואיסטי בטיבו, תוצאה ישירה של תפיסת העולם הציונית.
ב'אלטנוילנד', המסה הפוליטית בדמות רומן שכתב הרצל ב־1902, מודיע גיבור הספר כי לאחר הקמתו של בית לאומי לעם היהודי על היהודים לסייע לתושבי אפריקה, מפני שעדיין עומדת "שאלה גדולה אחת, אסון לאומים, שלא נפתרה עד היום, ורק יהודי עשוי לרדת לכל עומק צערה". לאחר "גאולת ישראל", כעת נדרש "לסייע לגאולת הכושים".
דור המייסדים של ישראל שאב חלק מהאידאולוגיה שלו מכתבי הרצל, ודברי ההטפה שלו נפלו על אוזניים קשובות. אף שבשנות החמישים עדיין הייתה ישראל עצמה מדינה מתפתחת, נהג דוד בן־גוריון לומר שגם אם לישראל יש רק מעט שתוכל לחלוק, על המדינות שקמו בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה לשאת יחד בקשיים העומדים בפניהן, לנהוג באחווה ולחלוק רעיונות.
ב־1958 הקימה שרת החוץ גולדה מאיר אגף במשרדה, שמשימתו הייתה לסייע למדינות מתפתחות, בייחוד באפריקה, להתגבר על בעיות הקשורות במים, בהשקיה, בחקלאות, בחינוך ובמעמד הנשים. למדור הוענק השם מש"ב (המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי). עיקר הנציגים הישראלים שנשלחו לחו"ל היו חקלאים ומהנדסים. רבים מהם שירתו בבריגדה היהודית במהלך מלחמת העולם השנייה, וכך צברו בתקופת המנדט ניסיון בעבודה במושבות בריטיות שכלכלתן לא הייתה מפותחת.
בשנים הראשונות לפעילותו התקבלו מש"ב וישראל בחום במדינות שונות באפריקה, וכן בכמה ארצות באסיה ובדרום אמריקה. ישראל הבהירה כי מש"ב לא תחלק מתנות כספיות או מענקים כפי שנהגו, ונוהגות עדיין, תכניות הסיוע האמריקניות והאירופיות. "כינינו את מאמצינו 'שיתוף פעולה בפיתוח', לעולם לא 'סיוע'", אומר השגריר יהודה אבנר. "היינו שם כדי לעזור בהוראה ובהכשרה, אך לא באמצעות סיוע כלכלי". בזכות הדגש ששמה מאיר על אפריקה, בתוך שנים ספורות היו התכניות של מש"ב נפוצות מאוד ביבשת, ומאות מומחי מים ישראלים בתחום המים ובתחומים נוספים חיו ולימדו בה. כאשר מונתה מאיר לתפקיד ראש הממשלה ב־1969, היא דאגה שמש"ב ותכנית אפריקה שלו יוסיפו לקבל את התמיכה הדרושה.
ב־1973, בעקבות מלחמת יום כיפור, במהלך "קורע לב עבור ישראל וגולדה", אומר אבנר, ניתקו כל מדינות אפריקה שמדרום לסהרה את יחסיהן הדיפלומטיים עם ישראל, בעקבות לחצי הליגה הערבית והארגון לשיתוף פעולה אסלאמי. כל המומחים הישראלים שפעלו מטעם מש"ב גורשו. "היה זה דבר רע לישראל, אך עבור גולדה הייתה זו טראומה אישית", אומר אבנר. "בכל הנוגע לתכנית אפריקה שלה היא הייתה משיחית, והכול הסתיים בלא כלום". מלבד גולדה וישראל, הייתה זו גם התפתחות מצערת עבור אפריקנים רבים שהתכניות סייעו להם, ושהפרויקטים לשיפור מצב המים, ההשקיה והמזון שלהם הופסקו באחת.
בשנות השמונים הביעו כמה מדינות אפריקניות את רצונן לחדש את היחסים. אתיופיה כוננה מחדש את היחסים ב־1989, ושאר מדינות אפריקה שמדרום לסהרה, שהיו להוטות להחזיר אליהן את המומחים הישראלים בתחום המים ובתחומים אחרים, עשו כן ב־1993 לאחר חתימת הסכם אוסלו א' בין ישראל לפלסטינים. כיום מספקת ישראל תכניות הכשרה בניהול מים, בהשקיה, ובתחומים נוספים למומחים מלמעלה ממאה מדינות מתפתחות – 29 מהן באפריקה. רבות מן התכניות מתקיימות בישראל, ואחרות מתקיימות במדינות המארחות. בסך הכל, ההכשרה בתחומי המים וההשקיה עדיין תופסת לא פחות מ־40 אחוזים מכלל תכניות הסיוע של מש"ב.
השגריר חיים דיבון עמד בראש מש"ב במשך 11 שנה, וביקר בכל רחבי העולם המתפתח. "ייתכן כי לארצות הברית ואירופה יש תכניות מתוחכמות יותר עבור העולם המתפתח מאלו של ישראל", אומר דיבון. "אך ישראל, הודות ליכולתנו לאלתר 'על המקום', אולי מעוררת השראה רבה יותר. אנו יכולים להראות למדינות הללו מה אנו הצלחנו להשיג בתחום המים ובתחומים נוספים בתוך חמישים שנה. כאשר הן רואות מערכת כמו זו שקיימת באמריקה, הן אינן מאמינות כי יוכלו אי־פעם לחקות אותה. ישראל היא דגם מוצלח, שנמצא בהישג ידן של המדינות הללו".
מאז הקמתו של מש"ב, למעלה מ־270 אלף איש מ־130 מדינות השתתפו בתכניות שלו. "זהו מספר גדול", אומר דיבון, "אבל זוהי רק טיפה בים בהשוואה למיליארדים שאין להם מזון, מים ראויים לשתייה ועתיד בטוח. נותרו עדיין דברים כה רבים שיש לעשות".
במקומות העניים ביותר
בשעה שטכנולוגיה ומוצרים ישראליים בתחום המים מצויים כיום בלמעלה מ־150 מדינות ברחבי העולם, חברת מים ישראלית אחת, תה"ל, השיגה מומחיות בנושא המים במדינות המתפתחות ובפעילויות הקשורות לכך. לתה"ל יש במדינות הללו מידת השפעה שאין לאף חברה ישראלית אחרת; פעילותה שיפרה את איכות חייהם של מאות מיליונים במקומות העניים ביותר בעולם.
את תה"ל הקימה ממשלת ישראל בראשית שנות החמישים כדי לתכנן פרויקטים מורכבים בתחום המים עבור ישראל, אך עד סוף העשור הושלם תכנונם של כמעט כל הפרויקטים הגדולים שהוחלט להקים בישראל. מפני שלא רצתה לפטר עובדים, שלחה החברה הממשלתית את אחד מבכירי מנהליה לסיור במדינות שעד לאחרונה התקיים בהן שלטון קולוניאלי, כדי לבדוק האם העבודה שביצעה החברה בישראל עשויה להועיל למדינות אלה. הסתבר שזהו אכן המצב.
באמצע שנות השישים כבר היו לתה"ל, שהעסיקה 500 עובדים, צוותים בכל רחבי אפריקה, אסיה ודרום אמריקה, שעסקו בפיתוח אספקת המים וטיהור השפכים בערים גדולות, ובהכנת תכניות להשקייתם של מחוזות חקלאיים גדולים בכל חלקי העולם המתפתח.
בתוך שנים ספורות נוכחותה של תה"ל בכמה מדינות כבר הייתה כה משמעותית, עד שהחברה הפכה למעין אגף ממשלתי של המדינות המארחות. כמה ממשלות אפריקניות שכרו את שירותיה של תה"ל כדי שתייעץ למפעלי התשתיות שהקימו, גם כאשר לא היה לתה"ל חלק בהקמתם – צעד שהיו לו השלכות חיוביות חשובות מאוחר יותר. אולי בשל התפקיד המרכזי שהיה לתה"ל, גם כאשר גורשו עובדי הסיוע שנשלחו לאפריקה מטעם ממשלת ישראל לאחר מלחמת יום כיפור, עבודת החברה ביבשת לא הופרעה באופן משמעותי.
הייעוץ שהעניקה תה"ל לפרויקטים כה רבים, לא רק הפך את החברה לרבת ערך עבור המדינות בהן פעלה, אלא גם הביא להרחבת תחומי המומחיות שלה, וסייע לחברה, שבראשית דרכה עסקה רק בעבודות תכנון והנדסה בעלות נמוכה, לצמוח ולקבל על עצמה פרויקטים יקרים יותר בתחומי הבנייה, הרכש והניהול. הוא אף הניח את היסודות להרחבה משמעותית של משימותיה. מחברה העוסקת רק במים, ביוב והשקייה, הפכה תה"ל לחברה שבין היתר מאתרת הזדמנויות עסקיות בתחומי הסביבה והחקלאות, ולאחרונה אפילו בתחום הגז הטבעי.
בסוף שנות התשעים אימצה ממשלת ישראל את מודל ההפרטה של מרגרט תאצ'ר בבריטניה, והחלה למכור חברות ממשלתיות, ובהן חברת אל־על, כל הבנקים שהיו בבעלותה וחברת 'בזק'. ב־1996 נמכרה גם תה"ל, צעד שבעקבותיו גדלה החברה, שמעתה הייתה עצמאית, באופן משמעותי. כיום מעסיקה החברה 1,200 עובדים, האחראים לרווח שנתי בסכום של למעלה מ־250 מיליון דולר. עיקר מאמציה מתרכזים בעשרות פרויקטים המבוצעים בשלושים מדינות מתפתחות, אם כי בעבר היא פעלה במדינות רבות נוספות. החברה עדיין מצליחה לזכות בכ־75 אחוזים מן המכרזים לתכנון פרויקטים בתחום המים בישראל, אך איננה משתתפת במכרזים כאלה במדינות מפותחות אחרות.
ההצלחה של תה"ל, אומר סער ברכה, מנכ"ל החברה, "מקורה בקשר שלנו עם ישראל. כולם יודעים שישראל הפריחה את המדבר, לאחר שמצאה מים בדרכים לא שגרתיות. כולם יודעים שהשתמשנו בשיטת השקיה מיוחדת כדי להפיק תוצרת רבה יותר בפחות מים. כאשר אנשים חושבים על מים בישראל, גם אם אינם יודעים בדיוק מה היה חלקה של תה"ל בכך, תה"ל זוכה בחלק מן האשראי – ובצדק – עבור רבים מן ההישגים הכבירים האלה. כאשר אנו מגיעים למדינה הזקוקה למים הם כבר מכירים אותנו, גם אם מעולם לא עבדנו יחד קודם לכן, כי הם יודעים מה ישראל הצליחה להשיג".
במקרים מסוימים הקשר של תה"ל לישראל פגע ביכולתה של החברה להרחיב את עסקיה. למרות הבעיות הרבות שמהן סובלת הודו בתחום המים, בדומה לסין, גם הודו סירבה לקיים כל קשר מסחרי או דיפלומטי עם ישראל במשך ארבעת העשורים הראשונים לעצמאותן של שתי המדינות, שהוקמו בהפרש של שנה זו מזו. הודו הייתה אחת משלוש המדינות שהובילו את גוש המדינות הבלתי־מזדהות. מתוך התחשבות בשותפותיה הערביות לגוש ומתוך דאגה שכינון קשרים עם ישראל יצית את זעמו של המיעוט המוסלמי הגדול במדינה, דחתה הודו את יזמותיה הדיפלומטיות של ישראל.
אף שגם כיום מצביעה הודו לעתים קרובות באו"ם בניגוד לאינטרסים של ישראל, כיום קשורות שתי המדינות יחד בקשרי מסחר וביטחון, והיחסים בין המדינות טובים באמת. אך עד שלהי שנות השמונים, אז החלו שתי המדינות לסחור זו עם זו, סירבה הודו לקיים מגעים כלשהם עם ישראל. המדינות כוננו יחסים דיפלומטיים ב־1992, ותה"ל החלה לפעול בהודו ב־1994.
מאז הפרויקט הראשון שביצעה בהודו היה לתה"ל תפקיד מרכזי במודרניזציה שעברו חלקים נרחבים במערכת המים שלה. בין היתר, תה"ל הכינה תכניות־אב עבור מדינות כגון ראג'סטאן וגוג'ראט, ייצרה ויישמה תשתיות השקיה עבור אנדרה־פרדש וטמיל־נאדו, ותכננה והקימה את מערכת הביוב של אסאם. החברה נבחרה לבצע כל אחד מהפרויקטים הללו בסיומו של תהליך תחרותי שקיים הבנק העולמי בשיתוף עם המדינה ההודית שבה בוצע הפרויקט.
לאחרונה הוכיחה תה"ל כי יש לה יכולת להצליח בתחום עסקי נוסף: ניהול חלק מחברת מים גדולה בהודו. אף שבהודו חברות מים עירוניות מנוהלות בדרך כלל על ידי הממשלה, ממשלת הודו, כמו ממשלות אחרות ברחבי העולם, ניסתה את מודל השותפות הציבורית־פרטית לשם סלילת כבישים והקמת גשרים, ועבור ביצוע מפעלי תשתיות נוספים בתת־היבשת. ב־2012 הוחלט בהודו לבדוק האם חברת מים גדולה תנוהל טוב יותר אם ניהולה יופקד בידי חברה הפועלת למטרות רווח.
תה"ל חברה לתאגיד המים של ירושלים ולחברת תשתיות הודית, והקבוצה החלה לפעול ב־2013 במסגרת הסדר חדש עם חברת המים של דלהי, בירת הודו. את העיר תכננו הבריטים לקראת סוף שלטונם הקולוניאלי בתת־היבשת, כדי שיוכלו להתגורר בה 800 אלף תושבים. מאז עזיבת הבריטים ב־1947 נוספו לעיר עוד ועוד כבישים, קווי חשמל וצנרת. אך אוכלוסיית העיר, המונה כיום למעלה מ־16 מיליון תושבים, הביאה לקריסת תשתיותיה שלא עמדו בעומס. בכל רחבי דלהי נאלצים התושבים לעתים קרובות לקנות מים ממכליות.
במסגרת היזמה המשותפת, תה"ל ושותפותיה הוכנסו לשתי שכונות – שכונת ואסאנט־ויהאר האופנתית והיוקרתית, ושכונת מהראולי הצפופה והענייה, שיחד מתגוררים בהן למעלה ממיליון איש – כדי לבחון מן היסוד את פעולתה של חברת המים, לבנות אותה מחדש ולנהל אותה. אם הניסוי יצליח, הפרויקט יתרחב לחלקים אחרים בדלהי ואולי אף למקומות נוספים בהודו. ייתכן שתה"ל תוכל להוסיף לרשימת תחומי הפעילות העסקית שלה גם את הפעלתן של חברות מים עירוניות במדינות מתפתחות.
שליחות ציונית ויהודית
שנים רבות לפני שהותר לתה"ל להיכנס להודו, החברה כבר החלה לפעול באזור. משנת 1975 פעלה תה"ל במשך למעלה מ־25 שנה ברכס ההימלאיה, בנפאל. עיקר עבודתה של תה"ל במדינה התרכזה בבהאייראווה ובלומביני, מקום לידתו של בודהה, שם הוטל על החברה לפתח את משאבי המים התת־קרקעיים באזור, ולהקים מערכת השקיה שתאפשר לחקלאים העניים להשתמש במים שיימצאו.
"קשה לדמיין כמה נוראים היו התנאים", אומר ד"ר משה גבלינגר, מנהל בתה"ל שמאז יצא לגמלאות. "לא היו כבישים ולא חשמל. תנאי המחיה היו פרימיטיביים ביותר. אחד מחברי הקבוצה שלנו התעורר יום אחד ומצא נחש בחדר". גבלינגר כיהן בשורה של תפקידים בינלאומיים בתה"ל, בהם עשרה בדרום־אמריקה וחמישה באפריקה, ואף ניהל את פעילות החברה בגאנה, אך הוא אומר שמעולם לא חווה דבר הדומה לשנותיו הראשונות בנפאל. "כאשר עזבנו בשנת אלפיים בערך", הוא אומר, "יכולנו לומר שזה היה אחד הפרויקטים המוצלחים ביותר בתחום ההשקיה שבוצעו מעולם. הוא שינה את חייהם של כל העניים הרבים שחיים שם".
גבלינגר מאמין כי נכונותם של אנשי תה"ל ושל ישראלים אחרים להגיע למקומות שהוא מכנה "אומללים", היא סיבה מרכזית להצלחתה של ישראל בפרויקטים לפיתוח תשתיות מים ברחבי העולם. לא משנה כמה נמוכה רמת הפיתוח במקום, הישראלים תמיד יציעו את שרותיהם. גבלינגר, שהוא בן למשפחה ממעמד הביניים ומחזיק בתואר דוקטור בהנדסה מאוניברסיטה אמריקנית החברה בליגת הקיסוס, מאמין כי ישנן שלוש סיבות לכך שאנשי תה"ל, וישראלים בכלל, נוהגים כפי שנהגו בנפאל.
"ראשית, היו אנשים מוכשרים רבים", הוא אומר, ובצניעותו אינו מונה את עצמו ביניהם, "שפשוט נזקקו לאתגרים גדולים מאלה שישראל יכולה הייתה לספק להם. הם רצו שישראל תהיה ביתם, אך לא רצו לעסוק רק בפרויקטים שישראל הציעה, בייחוד לאחר שעיקר תשתית המים כבר הוקמה ומים כבר זרמו למדבר".
המניע השני היה גאוותם בישראל, בציונות ובמסורת היהודית. "בכל מקום אליו הגענו", הוא אומר, "רצינו שאנשים ידעו שאנחנו ישראלים ושאנחנו יהודים. רצינו שהעבודה שלנו תזכיר לכולם שכאלה הם הדברים שישראל עושה, ומפני שהיינו ישראלים דרשנו מעצמנו לנהוג בכל מקום בצורה הטובה ביותר. אם תה"ל הפיקה תועלת מהקשר שלה לישראל, רצינו גם אנחנו להבטיח שהעבודה שלנו תועיל למוניטין של ישראל".
גבלינגר אומר שנימוק נוסף, שחשיבותו אינה נופלת מזו של שני האחרים, היה אלטרואיזם, גם אם היה לו גוון מיוחד. "הגענו אל המקומות הללו, שלא היה בהם זכר לאמצעים מודרניים, ומצבם של בני המקום היה מביא אותנו לידי דמעות", הוא אומר. "חשנו שנפלה בחלקנו זכות גדולה מאחר שביכולתנו לסייע לאנשים עניים ולמדינות עניות לשפר את איכות חייהם. זה היה כמעט דיבר תנכ"י נוסף – התחושה שאנו רוצים לעזור לאנשים בכל רחבי העולם".
מהפכה של אישה אחת
לממשלת ישראל ולחברות הישראליות אין מונופול על החדשנות הישראלית בנושא המים במדינות מתפתחות. סיון יערי היא דוגמה לכך. יערי היא כוח טבע, אדם מהסוג שמגיע להישגים בעיקר הודות להילה שמקרין כוח הרצון שלו, שסביבתו יכולה ממש לחוש בה. הדבר שרוצה בו כעת הישראלית נמוכת הקומה הזו, הנמצאת בשנות השלושים לחייה, הוא שהעמותה שלה, ששמה 'חדשנות: אפריקה' או i:A, תשתמש באנרגיה סולארית ובטכנולוגיה ישראלית כדי להביא מים נקיים וחשמל לאנשים המתגוררים בכפרים קטנים, נידחים לעתים, באפריקה.
יערי נולדה בישראל, ובילדותה עברה עם הוריה לצרפת. היא הגיעה לארצות הברית כדי ללמוד במכללה. כאשר חיפשה עבודה כדי לשלם את שכר הלימוד שלה, הכירו בינה ובין אחד מבעלי חברת הג'ינס 'ג'ורדאש', שקיבל אותה לעבודה והטיל עליה לערוך ביקורת במתקני ייצור באפריקה. כמו אחרים לפניה, יערי נדהמה מן ההבדל הקיצוני בין החיים שהכירה בישראל, באירופה ובארצות הברית, ובין מה שראתה בביקוריה באפריקה, בייחוד מן המחסור במצרכים בסיסיים כמו מים נקיים וחשמל.
החוויה ריגשה אותה, ומבלי שתדע לאן הדבר יוביל היא נרשמה ללימודים מתקדמים בניהול אנרגיה בינלאומי. הלימודים הובילו לעבודת קיץ מטעם האו"ם באזורים נידחים בסנגל, שם ראתה משאבות מים שבורות, או כאלה שאנשי הכפר לא היו יכולים לעמוד בעלות הסולר שנדרש להפעלתן. "היו להם משאבות", אומרת יערי, "אך מפני שלא יכלו להשתמש בהן, הם נאלצו לחפור בורות מים במרחק של כמה קילומטרים כדי להשיג מים מטונפים שהיה עליהם לשאת חזרה לכפריהם". היא מתארת זאת כחוויה קורעת לב.
לאחר ששבה לניו־יורק כדי להשלים את לימודיה, ועוד לפני חזרתה המתוכננת לישראל, הקימה יערי את 'חדשנות: אפריקה'. הרעיון שהגתה היה התקנתה של מערכת לוחות סולאריים שתספק חשמל לתאורה, למקררים במרפאות המשמשים לאכסון חיסונים, ועבור משאבות מים. בינואר 2009, לאחר שיערי גייסה סכום צנוע, נבחר הכפר פוטי באוגנדה לשמש כאתר הראשון עבור פרויקט המים והאנרגיה הסולארית של הארגון. בעקבותיו החלו פרויקטים נוספים, וכיום הארגון פועל בשבע מדינות באפריקה.
אף שמאמציה של 'חדשנות: אפריקה' באוגנדה משפיעים עדיין רק על אחוז זעום ממיליוני תושביה הכפריים של המדינה שאין להם גישה למים נקיים, העמותה תפסה את תשומת לבם של כמה ראשי מדינות באפריקה. ראש ממשלת אוגנדה, רוהאקנה רוגונדה, אמר בריאיון כי הוא מעריך את עבודתה של יערי ושל 'חדשנות: אפריקה', וכי "הדבר מבטא היטב את שיתוף הפעולה בין ישראל ואוגנדה".
יערי, אם לשלושה ילדים קטנים והמייסדת של רשת מכוני מניקור המעסיקה למעלה מ־150 עובדות ברחבי ישראל, מתכננת להרחיב בשיעור ניכר את פרויקט המים, שלצערה מצליח בינתיים לסייע "רק" לעשרות אלפי בני־אדם.
מציאת המים לא הייתה קשה כפי שצפתה יערי. "מסתבר", היא אומרת, "שיש באפריקה כמות גדולה של מי תהום, עליך רק לדעת היכן לחפש אותם. הבעיה הקשה יותר שעומדת בפני תכניות הסיוע לאפריקה בנושא המים הוא שברגע שאנשי הסיוע עוזבים את הכפרים, המערכות מתחילות להתקלקל ומצבם של התושבים חוזר לקדמותו". יערי החליטה להתגבר על כך באמצעות טכנולוגיה חכמה שכולה מופעלת מרחוק, מישראל.
'חדשנות: אפריקה' הצליחה לפתח מערכת שנראה כי היא חסינה מפני תקלות, חבלה וגניבה – הבעיות הניצבות בפני מערכות המים שמתקינים ארגוני סיוע אחרים. הרעיון מטעה בפשטותו. מאתרים מי תהום שאיכותם טובה, ומביאים מקדח הפועל באמצעות סולר כדי להגיע אליהם. אל הפיר מכניסים משאבת מים. לאחר מכן מתקינים לוחות סולאריים בגודל המתאים להפקת החשמל הדרוש להפעלת המשאבה, ומחברים אותם למשאבה. המשאבה מוציאה מים מן האקווה ומעבירה אותם למגדל מים שנבנה לשם כך. כאשר יש צורך להשתמש במים שבמגדל, הם מוזרמים בכוח המשיכה לכל הכפר.
מאחר שהצורך במזון באיכות ראויה חשוב כמעט כמו הצורך במים נקיים, קווי המים שמניח הארגון מחוברים גם למערכת השקיה בטפטוף, אותה מניחים כאשר מתקינים את הלוחות הסולאריים. תושבי הכפר רק צריכים לזרוע את הגידולים בסמוך לטפטפות. כל שאר הפעולות, פרט לאסיף, מנוהלות מישראל, במרחק של אלפי קילומטרים.
מנהלים מהרצליה את המים באפריקה
מאיר יעקובי, האחראי על תחום הטכנולוגיה ב'חדשנות: אפריקה', הוא מהנדס אלקטרוניקה שעבד במרכזי מחקר ופיתוח של חברות טכנולוגיה אמריקניות בישראל. כעת הוא מחלק את זמנו בין חברת ההזנק שלו ובין עבודתו בעמותה. בעזרת רכיבים פשוטים יצר יעקובי מכשיר המאפשר לפקח על כל אחת ממערכות המים באפריקה ולנהל אותן ממשרדי הארגון בהרצליה. באמצעות שירות תקשורת הנתונים או הטלפון הסלולרי הקיים בכפר ("לחלקם אין נעליים, אך למבוגרים יש טלפונים סלולריים", אומרת יערי), נשלח בתדירות גבוהה מידע חשוב כגון כמות המים במכל או בעיות במשאבה, בטפטפות או באחד הלוחות הסולאריים.
לתשדורות מאפריקה מוסיף יעקובי עדכונים שוטפים על תנאי מזג האוויר במקום. אם הימים הקרובים יהיו חמים מהרגיל, או שצפויה עננות שתחסום את אור השמש ולא תאפשר הפקת חשמל, הוא יודע שעליו לנקוט משנה זהירות ולשאוב יותר מים אל המכל. אם צפוי לרדת גשם, הוא יודע – בהסתמך על סוג הגידולים במקום והנקודה שבה הם נמצאים במעגל הצמיחה – מתי יש לעצור את פעולת הטפטפות ומתי להפעילן שוב. אם מתפתחת בעיה בחלק כלשהו במערכת, הוא מתעדכן על כך בתוך דקות והמערכת יכולה ליצור קשר באופן אוטומטי עם מהנדס מקומי, שמקבל מידע מפורט על התיקונים הדרושים. יעקובי יכול לכוון את המערכת כך שתפעל כולה באופן אוטומטי ולפיכך ניתן להרחיבה ללא גבול, הוא אומר.
גם למערכות ההשקיה בטפטוף היו השלכות שלא נצפו מראש, החורגות מן הצורך לספק יותר מזון לכפר ולדאוג שתושביו לא ירעבו. "האנשים אוכלים מה שדרוש להם, ואת היתר הם מוכרים בשוק", אומרת יערי, שמתארת את המתרחש בכפר פוטי באוגנדה כמקרה מייצג. "בכסף שהרוויחו ממכירת התוצרת שהניב השימוש בטפטפות, הם קנו תרנגולות והקימו חווה כדי לגדל אותן. הדבר שיפר את התזונה שלהם, וגם העניק להם מעט ביטחון כלכלי. המים במערכות הללו יכולים לשמש כמכשיר לפיתוח כלכלי. מלבד זאת, מאחר שהצלחת הכפר תלויה בכך שמערכת המים תפעל כראוי, כולם דואגים להגן עליה".
כיום מותקנות המערכות של 'חדשנות: אפריקה' בעשרות כפרים ברחבי היבשת, והתוצאות ניכרות כעבור זמן קצר. "מרגע שאתה מתחיל לספק מים", אומרת יערי, "פתאום הילדים נקיים מפני שהם כבר לא ממלאים ג'ריקנים במים בוציים, ומפני שכעת הם יכולים להתרחץ. הם גם נשארים בריאים, מפני שרבים מן הילדים סבלו ממחלות שנגרמו משתיית מים מזוהמים". שינוי חל גם באופן שבו הם מבלים את זמנם. "הילדים, בייחוד הבנות, נהגו בעבר לצעוד שעתיים או שלוש בכל יום כדי להביא מים", היא אומרת. "הם היו מגיעים תשושים ומלוכלכים. כעת, מפני שהמים נשאבים, הם יכולים ללמוד בבית הספר. אין כל צורך שיביאו מים. מבחינתם, מים נועדו רק לשתייה ולרחצה".
____________________
מוזמנים ללמוד עוד על הספר 'המאבק על כל טיפה', להכיר את התמות המרכזיות שלו ואף לרכוש אותו, בדף הספר בתוך אתר הוצאת 'סלע מאיר'
