האיום השקט שמגיע מרצועת עזה

בשבוע האחרון פורסמה בידיעות אחרונות כתבה שבישרה על שדרוג קו המים מישראל לרצועת עזה. על פי רשות המים, השיפוצים מתבצעים בשטח ישראל "מתוך מטרה לשפר את אספקת המים שישראל מעבירה לרצועת עזה". אך האם שדרוג קו המים בצד הישראלי באמת יפתור את משבר המים הרצועה, שככל הנראה לא מתכוון לעצור בקו הגבול עם ישראל?

מקור המים המרכזי ביותר ברצועת עזה הוא אקוויפר החוף שבו נאגרים מי התהום המיועדים לשימוש ביתי, תעשייתי וחקלאי. אקוויפר החוף ממוקם לאורך רצועת החוף והדרך למילויו מבוססת בעיקר על מי הגשמים, אך גם מים שחוזרים לקרקע לאחר שימוש חקלאי ממלאים את האקוויפר. בנוסף, ישנה תנועה של מי תהום בתוך האקוויפר עצמו.

כאשר האקוויפר מלא, מי הים המלוחים, שמגיעים מהים התיכון, נדחקים החוצה על ידי המפלס הגבוה של המים המתוקים. כך, למעשה, נוצר גבול (שנקרא "הפן הביני") בין המים המתוקים למלוחים, והמים באקוויפר נותרים מתוקים וראויים לשתייה.

כל זה יפה בתיאוריה, אבל בעזה, כמו בעזה, לא הכול עובד לפי התכניות.

כמה מלח יש במים?

ממוצע הגשם השנתי ברצועת עזה עומד על 365 מ"מ, נקודת פתיחה לא מרשימה בכלל. המים שחודרים לקרקע נאגרים באקוויפר ובכל שנה אפשר לשאוב כ-50 מיליון מ"ק מבלי לפגוע בו. שאיבת יתר מורידה את מפלס מי התהום, מעלה את הסיכון לחדירת מי ים לתוך האקוויפר ולעליית רמת המליחות של המים. ברצועת עזה שואבים היום יותר מפי 3 מהכמות האפשרית. לפי תקן ארגון הבריאות העולמי בשנת 2015, 96.4 אחוז מהמים המופקים מהאקוויפר באזור עזה אינם ראויים לשימוש אדם. שאיבת יתר מההווה איום חמור על זמינות המים לטווח הארוך. ואכן, לפי דוח האו"ם, עד לשנת 2020 צפוי האקוויפר להיפגע להזדהם ולעבור המלחה באופן בלתי הפיך.

אחת הבעיות העיקריות היא שברצועת עזה מי הגשמים מתקשים לחדור אל הקרקע. רצועת עזה הפכה לעמוסה בשטחים בנויים על חשבון שטחי חול, והבנייה מקשה על המים לחדור אל הקרקע. כלומר, כשיורד גשם, המים נוטים להצטבר על פני השטח במקום לחלחל לתוך הקרקע ולהעשיר את מי התהום. במקביל, צפיפות האוכלוסייה ברצועת עזה הולכת וגדלה עם הזמן, ועל מנת לענות על צורכי התושבים מתבצעת שאיבה של מים מהאקוויפר. מפלס מי התהום באזור הולך ויורד, ואף הגיע ליותר מעשרה מטרים מתחת לרמת פני הים. מצב כזה חושף את מי התהום לחדירה של מי ים מלוחים. נוסף על כך, צנרת המים בתוך הרצועה אינה אטומה לחלוטין וכמויות אדירות של מים מתבזבזות בדרך.

הביוב זורם לים

בעיה נוספת במשק המים העזתי היא שהביוב ברצועה אינו מטופל בצורה ראויה. מדי יום מוזרמים יותר ממאה אלף מ"ק של מי ביוב שלא עברו טיפול לים התיכון. לכן, כאשר מפלס מי התהום יורד ומי הים מתחילים למלא את האקוויפר הם מכניסים אתם לא רק מלח אלא גם חומרים מזהמים. במקביל, חלק מהביוב לא מספיק להגיע אל הים ומוזרם אל הקרקע. גם במקרה הזה הביוב יחדור אל הקרקע ויגיע למי התהום. נכון ל-2017, על פי דוח רשות המים הפלסטינית, כ-90 אחוז מכלל המים שנשאבו מהאקוויפר מכילים ריכוזי חנקה (זיהום המגיע מחדירה של שפכים ודשן חקלאי) החורגים פי-2 עד 8 מהרמה המומלצת על ידי ארגון הבריאות העולמי. למפגע הסביבתי הזה יש השלכות בריאותיות: 30 אחוז מהמחלות בעזה מקורן בזיהום המים. למשל, 'תסמונת התינוק הכחול' שעלולה ליצור בעיות עיכול ונשימה זמניות.

המחסור במים מעודד יותר ויותר אנשים בעזה לפנות להתפלת מים כפתרון. התפלת המים נעשית על ידי מתקני התפלה ציבוריים ופרטיים ורק כשליש ממתקני ההתפלה ברצועה פועלים ברישיון ותחת פיקוח. מתקני התפלה קטנים אלה, שפועלים ללא פיקוח, עשויים בהחלט להוריד את רמת המליחות במים, אך אין זה אומר שהם מסלקים לחלוטין את המזהמים שבמים הנצרכים.

"כבר היום יש השפעה של משבר המים ומשבר הסניטציה בעזה על ישראל" אומר גדעון ברומברג המנכ"ל הישראלי של "אקופיס מזרח תיכון" (ארגון הפועל בשיתוף ירדנים, פלסטינים וישראלי במטרה לפתח ולחזק את שיתופי הפעולה בתחומי שימור המורשת הסביבתית של שלושת העמים, בדגש על מקורות המים באזור). לדבריו, הביוב בים התיכון מזהם קודם כל את החופים בעזה ולאחר מכן גם את החופים בישראל. "בעבר כבר נסגר חוף זיקים בעקבות רמות זיהום גבוהות – וחוץ מפגיעה במתרחצים, גם מתקן ההתפלה של אשקלון, שמספק 15 אחוז ממי השתייה של מדינת ישראל, נאלץ לעצור את עבודתו לזמן מה".

בטון לתשתיות או למנהרות טרור?

פרסום

"כיום, 70 אחוז מהמים המיועדים לשימוש ביתי בישראל מגיעים מחמישה מתקני התפלה, שמתוכם ארבעה ממוקמים דרומית לתל אביב. מניתוח לווייני אפשר לראות שהזיהום שמקורו ברצועת עזה מגיע כרגע עד לאשדוד ויש כאן חשש לפגיעה בתשתיות", אומר ברומברג. לדבריו, בנוסף על הסיכון לביטחון המים, גם הביטחון הלאומי עלול להתערער. "אם תפרוץ כולרה בעזה אנחנו בהחלט יכולים להגיע למצב שהפחד ממחלות יסחוף אנשים לגדרות מול ישראל ומצרים בדרישה להציל אותם ולקבל מים ממקור אמין. תרחיש זה מדאיג את צה"ל כבר היום".

מובן שלצד התרחיש הביטחוני הזה, יש לשקול גם את העובדה שבעזה הרבו ומרבים להשתמש בחומרי הבנייה שמועברים אליהם לצרכי טרור. כך, למשל, חמאס עוסק במרץ בחפירת מנהרות לחימה אל תוך שטח ישראל, המהוות איום אסטרטגי על תושבי עוטף עזה וכוחות צה"ל באזור. הפלסטינים עושים שימוש בחומרי בנייה שונים, בהם מלט, שיכולים היו לשמש לצרכים אזרחיים ובכלל זה שיפור מצבו של משק המים, כדי לחזק את המערך ההתקפי שלהם. לכן, ישראל מטיהל הגבלות מסוימות על העברת חורמים אלו לתוך הרצועה.

"ישראל שינתה את המדיניות שלה לאחרונה, והיום היא מאפשרת העברה של יותר חומרי בנייה לרצועה. עד לשינוי זה, הסגר היקשה על בניית תשתיות בסיסיות, גם לאספקת מים וגם לטיפול בשפכים". אומר ברומברג, "כאזרח ישראלי, שגם רץ למקלט כאשר יש רקטות מעזה, אפשר להבין שאנחנו לא רוצים לאפשר לחמאס לקבל חומרים דו-שימושיים, שיוכלו לשמש אותו כנגדנו, אבל מצד שני ללא מלט אין יכולת לבנות תשתיות ואין אפשרות לבנות מפעל שיטפל בשפכים. שינוי המדיניות היה הכרחי על מנת למנוע פה אסון".

לא הכל בידיים של ישראל

לדברי ברומברג, חלק לא קטן מהבעיה של אספקת החשמל והמים בעזה הוא הסכסוך המתמשך בין חמאס לרשות הפלסטינית. הרשות משלמת עבור 12 מיליון קו"ב מים שישראל מעבירה מידי שנה לרצועה. בפועל, התשתיות מישראל עד לרצועה מסוגלות להעביר כ-20 מיליון קו"ב בשנה, אבל הרשות אינה מוכנה להגדיל את התשלום, מכיוון שחמאס שומר לעצמו את כספי הציבור ולא מעביר אותם לרשות. כיום, אלו שמשלמים את מחיר הסכסוך בין הפלגים הפלסטינים הם שני מיליון התושבים בעזה. גם אם יקימו עוד מתקני התפלה, יהיה קשה להפעיל אותם בלי תוספת משמעותית של אנרגיה – בעיית תשתיות חמורה נוספת של העזתים.

ייתכן שהפתרון לבעיה זו יגיע מצדו של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, שיזם כינוס הצפוי להתקיים החודש בבחריין ושבו אמורים נציגי המדינות השונות, כולל ישראל, לדון בפיתוח הכלכלי של הרשות הפלסטינית. ייתכן כי הדיונים הללו יניבו יוזמות פיתוח תשתיתי שישפרו את מצב המים והביוב בעזה – לטובת כולנו.