הזיהום שכלובי הדגים השאירו מאחוריהם

ייחודו של מפרץ אילת הפך אותו לאורך השונים למוקד של שלל מאבקים. בשבועות האחרונים, למשל, גובר הלחץ על הממשלה לעצור מידית את ההסכם בין חברת קצא"א לבין חברות נפט מהמפרץ הפרסי לשינוע נפט לים התיכון ממפרץ אילת דרך צינור קצא"א, עקב החשש של תושבים, מאות מדענים וארגוני סביבה שהפעלה מחודשת ואינטנסיבית של תשתיות הצינור בנות ה-50 פלוס תוביל לדליפת נפט גולמי נוספת, שתשמיד את שונית האלמוגים הייחודית בצפון מפרץ אילת, תסכן ותשבית את מתקני ההתפלה ותחנות הכוח ותפגע אנושות במערכת האקולוגית החופית בים התיכון.

זו לא הפעם הראשונה שהאזור נתון לסכנת זיהום: בעשור הראשון של המאה ה-21 סערו מי המפרץ עקב המאבק להוצאת כלובי הדגים מחופו הצפוני. עתה, 13 שנים אחרי שהמאבק צלח, מחקר ישראלי חדש חושף שמספר חומרים מזהמים, ביניהם נחושת, זרחן ואבץ, נמצאו בכמויות גבוהות מהרגיל באזור שבו שכנו הכלובים גם 10 שנים לאחר סילוקם.

כלובי הדגים, שהופעלו על ידי החברות "ערדג" ו"דג סוף", הוצאו ממי המפרץ ב-2008 לאחר מאבק סביבתי ממושך של ארגוני הסביבה, שגובו על ידי מדענים מומחים שחקרו את צפון מפרץ אילת במשך שנים רבות. הכלובים עוררו התנגדות נרחבת עקב הסכנה לפגיעה במפרץ אילת. בשונה מהמצב באוקיינוסים ובימות גדולות, שבהם יש תחלופת מים גבוהה וזרמים חזקים, ולכן זיהום מקומי על ידי חומרים אורגניים או על ידי מתכות כבדות שמקורם בכלובי דגים יעבור תהליך דילול מהיר, במפרץ אילת הזרימה חלשה ותחלופת המים איטית – ולכן זיהום מקומי באזור עלול לפגוע בשוניות האלמוגים. "הקונצנזוס במחקר היום הוא שעדיף שזיהום ימי יתפזר וידולל בים הפתוח מאשר שיתפתח זיהום מקומי חריף", מסבירה ד"ר שי אורון, פוסט-דוקטורנטית בחוג למדעים גאו-ימיים באוניברסיטת חיפה ובמכון הבינאוניברסיטאי באילת.

המחקר החדש נערך על ידי חוקרים מאוניברסיטת חיפה, המכון לחקר ימים ואגמים בחיפה ואוניברסיטת מערב אוסטרליה בסיוע תכנית הניטור הלאומית של המכון הבינאוניברסיטאי למדעי הים באילת, והתפרסם לאחרונה בכתב העת המדעי Marine Pollution Bulletin. שיטת המחקר התבססה על איסוף שלדים של פורמיניפרים (חוריריות): יצורים ימיים מיקרוסקופיים שחיים בסביבת קרקעית הים. יצורים אלה מטמיעים לתוך השלד שלהם יסודות כימיים ממי הים הזמינים ביולוגית, כך שהם למעשה "מקליטים" את התנאים הסביבתיים לאורך זמן – ומאפשרים לחוקרים לדגום באמצעותם את הסביבה. "זו הפעם הראשונה שהשיטה הזו משמשת כדי לספר לנו על המצב הכימי בסביבת כלובי דגים", אומרת אורון, שהובילה את המחקר החדש.

הממצאים נדגמו מהאתר שבו שכנו כלובי הדגים, ונאספו בין 2014-2009 וב-2018. הם הושוו לממצאים שנאספו באתר הביקורת, שנמצא כ-2 קילומטרים ממיקומם של כלובי הדגים לשעבר (אך עדיין בסביבה דומה לו מבחינה אקולוגית).

זיהום שניכר גם אחרי עשור

באופן טבעי, הפורמיניפרים חיים באזור קרקעית הים בכל סביבה ימית. "מיד לאחר הוצאת הכלובים התחלנו לנסות ולבדוק את מצבה של אוכלוסיית הפורמיניפרים, אך רק כשנה אחרי הוצאת הכלובים אפשר היה למצוא פורמיניפרים חיים באזור המחקר – בשנה הראשונה אפשר היה לזהות פגיעה בכלל המגוון הביולוגי שמתחת לכלובים", אומרת אורון. לדבריה, במקור, מטרת המחקר כלל לא הייתה לאתר מזהמים. "ניסינו לבחון שלדי פורמיניפרים שנאספו באתר בשנים שונות כדי לזהות מי גשמים שזרמו מהחוף אל הים – אך פתאום ראינו את החומרים המזהמים, בכמויות שלא אופייניות לאזור".

יש לציין שהחוקרים הוכיחו שהעלייה בריכוז המזהמים מתפרסת עד למרחק של 80 מטר לפחות מהכלובים, והם מעריכים שהזיהום התרחב עד למרחק של כ-200 מטר מהם. כלומר, יש להניח שזיהום קרקעית הים במזהמים הספציפיים שנבדקו במחקר הוא מקומי, ושנוכחות כלובי הדגים ככל הנראה לא העלתה את ריכוזי המזהמים הללו בכל שטח קרקעית הים של החוף הצפוני במפרץ אילת. ממצאי המחקר מצביעים שריכוזיהם של חומרים מזיקים שונים היו גבוהים יותר באזור שבו שכנו כלובי הדגים, בהשוואה לאתר הביקורת. ריכוז האבץ חזר לרמות הנורמליות רק 3 שנים אחרי הוצאת הכלובים. רמות הנחושת היו גבוהות פי 4 באתר הכלובים מאשר באתר הביקורת גם ב-2018, 10 שנים לאחר הוצאת כלובי הדגים. רמות הזרחן במקום ירדו משמעותית אחרי 2011, אבל הראו עליות במהלך השנים – ככל הנראה בשל שחרור הדרגתי שלהם מהסדימנט (החומרים השונים שהצטברו על קרקעית הים, ביניהם חלקי סלע וחומרים אורגניים). החוקרים משערים שמקורם של החומרים הוא במזון הדגים ובחומרי הצבע של רשתות וכלובי הדגים (צבעי אנטיפאולינג), שהשימוש בהם נועד בכדי למנוע מאצות ומבעלי חיים ישיבים להיצמד אל משטחים שטבולים במי הים,.

חומרים רעילים ליצורים ימיים

במחקרים שונים נמצא קשר ישיר בין ריכוזים גבוהים של החומרים שאותרו במחקר החדש לבין פגיעה ביצורים חיים בסביבה הימית. מתכות כגון נחושת ואבץ קיימות באופן טבעי בסביבה הימית בכמויות מזעריות, ויש להן תפקיד חשוב בפעולתן התקינה של מערכות ביולוגיות שונות. עם זאת, כאשר ריכוזיהן גבוהים פי כמה מהערכים הטבעיים, הדבר גורם לפגיעה בהתפתחות של יצורים שונים, פגיעה בתפקוד המערכות הביולוגיות ואף לתמותה של בעלי חיים ימיים.

פרסום

נחושת, למשל, היא אחד האלמנטים הרעילים ביותר ליצורים ימים, ורמות גבוהות אך במעט מהרגיל עלולות לגרום לפגיעה בלתי הפיכה במינים שונים, כגון דגים וחסרי חוליות שרגישים אליה פי 10 עד פי 100 יותר מיונקים. בנוסף, במחקר אחר שנערך לאחרונה במפרץ אילת התגלה שעודף נחושת במי הים עלול לגרום לירידה בעמידותם של אלמוגים לאירועים של עקת חום, שעלולים לגרום להלבנתם ובעקבות זאת לתמותה של חלק מהם.

גם ריכוזים גבוהים של זרחן עלולים לגרום לנזק. "זרחן הוא חומר הזנה שנמצא בכמויות נמוכות בסביבה ימית שמשגשגות בה שוניות אלמוגים, כמו זו שבמפרץ אילת", אומרת אורון. "רמות גבוהות של זרחן מפרות את האיזון האקולוגי במערכות אלו ומאפשרות לאצות שניזונות ממנו לפרוח, מה שמוביל לחסימת אור השמש ושגורם נזק לשוניות האלמוגים וליצורים חיים אחרים בסביבה".

לכלובי דגים יש השלכות

הממצאים שסיפקו שלדי הפורמיניפרה לא היו העדויות היחידות למזהמים במים שנמצאו במחקר: גם על פי מדידות של מזהמים בסדימנט עצמו, שנעשו על דגימות שנאספו שנתיים ו-5 שנים לאחר פינוי הכלובים, ריכוזי הנחושת בטווח של 40 מטר מאתר הכלובים לשעבר היו ברמות שנחשבות למזיקות לפי הקריטריונים של מנהל האוקיינוסים והאטמוספירה של ארה"ב (NOAA), שמקובלים על המשרד להגנת הסביבה. ריכוז הזרחן באזור הכלובים בשתי נקודות הזמן היה גבוה כמעט פי 8 מהרמות הסטנדרטיות.

"הנתונים יכולים לתת לנו מושג מה היה קורה אם לא היו מוציאים את הכלובים", מסכמת אורון. "יש כיום מי שמבקשים להחזיר מערכות מסחריות לגידול דגים לאזור מפרץ אילת – וחייבים לקחת בחשבון שלמהלכים כאלו יש השלכות ארוכות טווח".