מהאסלה לכיריים

כולנו משתמשים בגז כדי לבשל במטבח. מסיטים מתג, לוחצים על כפתור והלהבות פורצות לעבר הסיר עם המים של הפסטה. אך מה הייתם חושבים אם היו מציעים לכם להחליף את גז הבישול שבכיריים, ולהכין את המזון שלכם בעזרת גז שמקורו בצואה אנושית? אם עיקמתם את הפרצוף, תדעו שאתם לא לבד.

חיבור בית השימוש למכל שבו הפרשות בני הבית יהפכו לגז נקי לבישול (ביוגז) ולדשן עבור גידולים חקלאיים, יכול לפתור בעיות תברואתיות, כלכליות ואף סביבתיות רבות עבור מיליארדי אנשים בעולם שאין להם גישה לאסלה שמחוברת למערכת ביוב מסודרת. ובכל זאת, הצעות לשימוש בתוצרים שמגיעים במקור מהשירותים נתקלות במקרים רבים ברתיעה והתנגדות. במחקר סקוטי חדש בדקו החוקרים מהם הגורמים שאפשרו לכפרים בנפאל, שתרבותם מתאפיינת בדיני טהרה וטומאה נוקשים, להתגבר על "הטאבו" התרבותי של שימוש בצואה – במטרה למצוא את הדרך להפיץ מערכות כאלה בקרב אוכלוסיות נוספות.

בישראל ובעולם המערבי אנחנו פעמים רבות לוקחים כמובן מאליו את העובדה שהשירותים שבבתינו מחוברים למערכת הביוב העירונית, ושאחרי שאנחנו מורידים את המים, הצואה נעלמת לחלוטין מבתינו לבלתי שוב. עם זאת, ללא פחות מכ-3.6 מיליארד איש ברחבי העולם אין גישה לבית שימוש שמחובר למערכת פינוי שפכים ראויה. עובדה זו גורמת להרבה יותר מאשר רק אי-נעימות: על פי ההערכות, זליגה של חומרי צואה מבתי שימוש עקב תנאי סניטציה לקויים גורמת ל-432 אלף מקרי מוות בשנה ולהעברה של מחלות רבות כגון כולרה, צהבת A, טיפוס הבטן ופוליו. על פי הערכות האו"ם, שלשול עקב חשיפה למים מזוהמים ולתנאים היגייניים ירודים גורם למעל 700 מקרי מוות של ילדים מתחת לגיל 5 מדי יום.

תחליף לדלק מזהם

באזורים ללא חיבור למערכת הביוב, חיבור פשוט-יחסית של בית השימוש למכל אטום עם כמה צינורות יכול להפוך את תוצרי האסלה למוצרים שימושיים – ולהציל חיים רבים. חומר אורגני, שכולל הפרשות של בני אדם או של בעלי חיים, כמו גם כל זבל אורגני אחר (כמו קליפות תפוחי אדמה), מתפרק במכלים אלה על ידי יצורים מיקרוסקופיים שקיימים באופן טבעי בסביבה אנארובית (נטולת חמצן) כזו. יצורים אלה מייצרים מתאן – גז שאפשר להשתמש בו לבישול, וכן ממירים את החומר האורגני הגולמי לעיסה עמוסת חומרי מזון (נוטריינטים) בשם בוצה, שבה אפשר להשתמש לדישון גידולים חקלאיים.

בנוסף למניעת תחלואה ומוות שנגרמים מחשיפה לחומרי צואה לא-מעובדים, שימוש בגז המתאן יכול למנוע מקרי מוות רבים נוספים בזכות העובדה שהוא מציע לבני הבית מתאן כדלק חלופי לבישול. לפי החוקרים, כ-3 מיליארד איש במדינות עניות משתמשים בדלק מבוסס-הנפט קרוסין ובדלקים מוצקים כגון עץ כדי להדליק אש לבישול בתוך מבנים. דלקים אלו גורמים לזיהום אוויר תוך-מבני גבוה, שגורם על פי ההערכות לכ-4 מיליון מקרי מוות בטרם עת בשנה. זאת בניגוד למתאן, שנשרף באופן נקי יחסית. נזקים בריאותיים אלו משפיעים במיוחד על נשים וילדים, שמתוך נורמות מגדריות מבצעים את מרבית מטלות הבישול בבית. מכיוון ששימוש במתאן מפחית גם את הצורך בשימוש בעצים למטרות דלק, ביכולתו לצמצם את כריתת היערות הנרחבת שפוגעת באזורים אלה.

ללמוד מהנפאלים

על אף היתרונות הבריאותיים, הכלכליים והסביבתיים הברורים של שימוש במכלי עיבוד חומר אורגני שמחוברים לבית שימוש, בקהילות רבות נמנעים מלאמץ אותם. במחקר החדש ביקשו החוקרים לדעת כיצד אפשר להתגבר על הרתיעה התרבותית (המובנת, יש להודות) לבישול באמצעות גז שמגיע מצואה אנושית. לשם כך, הם ביצעו ראיונות עומק עם תושבים מארבעה כפרים שממוקמים מחוץ לפוקהרה, העיר השנייה בגודלה בנפאל: לפי החוקרים, בארצות אסיאתיות ואפריקאיות רבות קיימות תוכניות שנועדו לקדם את השימוש במערכות מהסוג הזה, אבל נפאל נחשבת לסיפור הצלחה מיוחד. ב-2015 הותקנו בנפאל כחלק מתוכנית לאומית 350 אלף מערכות ביוגז ביתיות, כש-79 אחוז מהן כללו חיבור לבית שימוש – זאת על אף שרוב תושבי המדינה משתייכים לדת ההינדו, ששמה דגש על פרקטיקות של טומאה וטהרה.

מסקנתם הראשונה של החוקרים היא שיש לרוב צורך ב"לוקח סיכונים" ראשון שיאמץ את המערכת ויסלול את הדרך עבור האחרים – כלומר, באדם שיהיה מסוגל להתעלם מביקורת חיצונית. הצורך באימוץ ראשוני כזה משתלב גם עם מסקנתם השנייה של החוקרים, שלפיה הדגמה של פעילות המערכת, למשל בבית של אחד מחברי הקהילה, מאפשרת לאחרים להתרשם מפעולתה ולהפיג חששות בנוגע לריח לא-נעים או להיותה לא היגיינית. מסקנתם השלישית של החוקרים, האופטימית מעט פחות, היא שאימוץ המערכת עלול לקחת זמן, ושהדור המבוגר זקוק לרוב ליותר הזדמנויות לצפות במערכת פועלת בכדי להתגבר על הרתיעה התרבותית שלו ממנה. חשוב לציין שלדברי החוקרים, המחקר מראה שאין לראות התנגדות של חברה מסוימת לשינוי כדחייה מוחלטת וסופית שלו.

פרסום

חשמל מבתי שימוש ישראליים

ומה המצב בישראל? ובכן, מסתבר שגם כאן שמעו על היתרונות הטמונים בעיבוד החומר האורגני שמגיע מהאסלה. בניגוד למדינות מועטות הביוב, בישראל העיבוד לא מתרחש במכלי תסיסה קטנים בחצר של כל בניין – אלא במכוני טיהור השפכים הגדולים. "במכוני הטיפול בשפכים יש, למעשה, שני זרמים נוזלים ומוצקים", מסבירה פרופ' אופירה אילון מהחוג לניהול משאבי טבע וסביבה באוניברסיטת חיפה וממוסד שמואל נאמן. "זרם הנוזלים הופך למי הקולחים – מים שעברו טיפולים ביולוגיים, לרבות תהליכי טיהור וחיטוי נוספים, ושמשמשים במדינת ישראל להשקיה של שדות חקלאיים". אילון מציינת שמדינת ישראל היא אלופת העולם בכל הקשור לשיעור המים שממוחזרים למי קולחים, וכמעט 90 אחוז ממי השפכים שנוצרים בה מטוהרים ומועברים לשימוש חוזר.

זרם המוצקים, שזו בעצם הבוצה שמכילה את החיידקים שטיפלו ביולוגית במים, עובר במכוני טיהור השפכים תהליך דומה מאוד לזה שמתרחש במערכת הביתית שבה נעשה שימוש במדינות המתפתחות, יחד עם תהליכי טיהור וחיטוי נוספים. "במרבית מכוני טיפול השפכים בישראל יש מערכת שמעבירה את המוצקים טיפול אנארובי, שבו מיוצר מתאן", אומרת אילון. "המתאן משמש להנעת טורבינות שמייצרות חשמל, שמשמש עבור צרכיהם של מכוני הטיפול עצמם – התהליך שמתבצע בהם הוא אינטנסיבי מבחינת צריכת אנרגיה". בנוסף, לבוצה שנוצרת בתהליך יש גם ערך כדשן: לפי המשרד להגנת הסביבה, ב-2020 יוצרו כך במכוני טיהור שפכים 116,218 טון של בוצה יבשה – ו-99 אחוז ממנה שימשה כדשן עבור חקלאות.

לדברי אילון, כדי לאפשר למכוני טיהור השפכים לעבוד כראוי, ולהמשיך להפיק בוצה איכותית מתוצרי השירותים שלנו – שתקל על גידול הירקות והפירות שאנחנו אוכלים (וחוזר חלילה), על כל אחד ואחת מאיתנו להקפיד על מספר כללים פשוטים. "עדיף שלא לנקות את השירותים באמצעות כימיקלים אלא עם חומץ, לא לזרוק לשירותים תרופות פגות תוקף ולא לרוקן שמן לכיור", היא מסכמת. "כל הדברים הללו מפריעים לתהליך הביולוגי שמתרחש במכונים לטיפול בשפכים, ולכן עד כמה שזה תלוי בנו – כדאי להימנע מהם".