בסין הפכו את המרחבים העירוניים לרצף של טראסות שמטרתן ללכוד את מי הגשמים.

ישראל, בדרך כלל מדינה שטופת שמש, תמיד מקבלת בהפתעה את שובו של החורף. כמעט מדי שנה גורמים אירועי גשם הצפות, תקלות בכבישים, חילוצים של רכבים תקועים וקריסה של מערכות הניקוז. עודפי המים שמצטברים על הקרקע, ושגורמים לנזקים אלו, נקראים נגר עילי – המים שאינם מחלחלים אל האדמה וזורמים על פני הקרקע, המכוסה בחלק נכבד מהארץ בבטון ובאספלט.

בישראל, למעלה מ-80 אחוז מכמות הגשם השנתית נרשמת במהלך עונת החורף הקצרה (דצמבר-מרץ). בשנים האחרונות יש מגמה של הקצנה במערכות הגשם, שבאה לידי ביטוי באירועי גשם עוצמתיים יותר בזמן קצר ובהפוגות ארוכות בין אירוע גשם אחד למשנהו לאורך כל התקופה הגשומה. התופעות הללו עשויות להשפיע בצורה דרמטית על כמויות הנגר העילי שנוצרות, במיוחד בערים.

על פי הערכות רשות המים, כבר כיום מייצר המרחב העירוני בארץ כ-40 מיליון מ"ק מי נגר בממוצע בשנה. הנגר שוטף את רחובות הערים וזורם לים באמצעות כ-260 נקזים הממוקמים לאורך החופים. בימי הגשם הראשונים של החורף הנגר המזוהם באשפה, בדלקים ובשמנים, בהפרשות בעלי חיים ובחיידקים, וגורם נזקים לרכוש פרטי וציבורי ולזיהום החופים, מי הים ואף לפגיעה בדגה. במקביל, העיור המתגבר והרחבת ערי החוף יוצרים רצועת שטח שרובה מכוסה בטון ואספלט בלתי חדירים, שמונעים את חלחול המים לקרקע.

הפתרון הסיני: חזרה אל הטבע

במי הנגר ניתן לשלוט באמצעים תכנוניים והנדסיים מגוונים, כדי שלא יציפו את רחובות הערים. גישה מעניינת מיושמת בשנים האחרונות בסין, ושואבת השראה מטכניקות חקלאיות עתיקות שנוצרו בדיוק למטרה זו – שליטה טובה יותר במי הגשמים וניצולם לצורכי האדם. הגישה זכתה לכינוי "ערי ספוג" והיא גובשה על ידי פרופ' קונג'יאן יו, שלמד אדריכלות נוף באוניברסיטת הרווארד בארצות הברית, וחזר לסין נחוש להתמודד עם בעיית ההצפות והשיטפונות שפוקדת ערים רבות ברחבי המדינה.

יו הבין שהפתרון נעוץ בעבודה עם הטבע,  ולא נגדו. על כן, הרעיון במרכז הקונספט של עיר ספוג הוא להחליף את הבטון, שדוחה את מי הגשמים מהקרקע העירונית, ולייצר במקומו טראסות (מדרגות חקלאיות) ידידותיות לסביבה ושטחים ירוקים פתוחים רציפים בגנים עירוניים, גגות ירוקים, קירות ירוקים ומדרכות ירוקות בצדי הכבישים. כל אלו מאפשרים ספיגה יעילה של המים בקרקע, שמסוננים באופן טבעי על ידי האדמה ומגיעים אל מי התהום העירוניים ומונעים  את הנזק שיכול היה להיווצר אם המים היו ממשיכים לזרום ללא עצירה בכבישים, במדרכות ומערכות הניקוז.

בעונה היבשה, הטראסה היא פארק שתושבי העיר יכולים ליהנות ממנו, ובעונה הגשומה היא עוצרת את הזרימה וסופגת את המים וכך מגנה על האזור מפני הצפות, ללא צורך בתשתיות נוספות לאיסוף מי הנגר. הטראסות הן תוספת חיובית למערכת האקולוגית העירונית והן מייצרות גם בית גידול לבעלי חיים ולצמחים. יישומן של ערי הספוג בסין התחיל לפני כ–20 שנה, וכיום כ–250  אתרים בסין עובדים עם יו וצוותו, כמו גם אזורים עירוניים בארצות הברית, ברוסיה ובאינדונזיה.

ערים רגישות למים

בחזרה לארץ. בעיית מי הנגר בישראל רלוונטית לשלל גורמים, החל מהרשויות המקומיות והאזרחים, המשך במשרדי ממשלה כמו המשרד להגנת הסביבה, משרד הבינוי והשיכון ומשרד הבריאות, רשויות הניקוז ורשות המים, וכלה בגופי הצלה ובחברות כגון נתיבי ישראל, חברות הביטוח ועוד. לכן, לטיפול בנושא נדרשת גישה מקיפה שמשלבת בין תכנון עירוני ואזורי וכוללת היבטים של אדריכלות נוף, לבין ניהול משאבי מים.

גישת "ערים רגישות מים" שפותחה באוסטרליה רואה במי הנגר העירוני משאב פוטנציאלי שעשוי להוות מקור מים חילופי או נוסף לשימוש עירוני נרחב, כבר בסמוך לאזורים שבהם יורד הגשם. המטרה של גישה זו היא "ללכוד" את מי הגשם בתוך תחומי העיר ולנצלם לטובת התושבים והסביבה. בשנים האחרונות נבחנו בהצלחה מספר עקרונות, אמצעים וטכנולוגיות להפוך את מי הנגר העירוני ממטרד למשאב, באמצעות מספר פעולות עיקריות: קצירה, השהייה וטיהור מי הגשמים, בעיקר על ידי טכנולוגיות ביופילטרציה. הביופילטר היא מערכת ניקוז מי גשמים המורכבת משכבות של מצעי סינון וטיהור של מים טרם חלחולם למי התהום.

פעולה נוספת היא מניעת שיטפונות על ידי תכנון עירוני רגיש מים העושה שימוש בנגר על ידי מיקום השטחים הפתוחים בהתאמה לזרימת הנגר העירוני הקיים בעיר ושימור ושיקום נחלים העוברים בשטח העירוני. בישראל, החזון של ערים רגישות למים הוא עדיין בתהליך של עיצוב והתאמה לתנאים המקומיים בהקשרים פיזיקליים-כלכליים, תוך התאמה לצרכים האקלימיים והחברתיים. טכנולוגית ביופילטרציה קיימת כיום בארץ באופן מצומצם רק בכפר סבא, בת ים ורמלה.

"להכניס את הנגר לשיקולי התכנון"

בעוד שבישראל מתבצעת התפלת מי-ים בהיקף נרחב עקב עלייה בדרישה למים, ובמקביל ישנה בשנים האחרונות ירידה מתמשכת בכמות המשקעים השנתית ביחס לממוצע (מלבד בחורף 2018-19), הצפויה להמשיך ולהחמיר בעתיד בשל שינוי האקלים, ההתייחסות לנגר העילי העירוני כאל משאב מים כמעט ואינה קיימת במרחבים העירוניים. לכידה ושימוש במי הנגר אלה לאחר טיפול מתאים עשויים להגדיל את כמות המים (שאינם מיועדים בהכרח לשתייה, אלא לגינון עירוני ונוי ואף לחקלאות ולתעשייה) וכתוצאה מכך לצמצם את התלות  במים מותפלים, כולל את ההשפעות הסביבתיות השליליות הנלוות אל ייצור המים (צריכת אנרגיה גבוהה הכרוכה בפליטות גזי חממה בהיקף נרחב, השפעת שאיבת המים והזרמת התמלחת על הסביבה הימית וגורמים נוספים).

פרסום

לדבריה של רחלי קולסקי, מנהלת אגף קרקע, מים ומוסדות ציבור במינהל התיכנון,  "בשנה וחצי האחרונות אנחנו מקדמים מדריך לניהול נגר עירוני. אנחנו רואים שבעיית ניהול הנגר העירוני הולכת וגדלה, בעיקר לאור שינויי האקלים והעיור המתגבר. מטרת המדריך אינה רק הכתבת מדיניות, אלא יצירת שינוי סטטוטורי מחייב. הבנו שחשוב שבכל תכנית ופרויקט שעתידים לשנות את התכסית (החלק של המגרש שעליו בנוי המבנה), נושא ניהול הנגר יילקח בחשבון החל משלב התכנון. על מנת שהמסמך באמת יהיה מחייב ובעל השפעה, אנחנו נשלב אותו בתמ"א 1 (תכנית מתאר ארצית בנוסח מאחד). כל תכנית תצטרך להבין את ההשפעות ההידרולוגיות שלה על השטח ולתת פתרון לניהול הנגר בתחומה, וכתלות בגודל המגרש גם להציג בפני הרשויות מסמך המתאר את הפעולות שיעשו בשטח באופן פרקטי".

"חשוב לנו שהתכנית תהיה ישימה, רלוונטית וניתנת לאכיפה", מוסיפה קולסקי. "לצורך כך,  במסגרת התקופה הזו שבה אנחנו מקדמים את המסמך, אנחנו שומעים ונפגשים עם גורמים רבים,  אדריכלים, מתכננים, יועצים ורשויות מקומיות. החזון שלנו הוא לנסות לראות איך אפשר באמצעות כלים מעשיים לתת מענה לבעיית הנגר בכל סוג של תכנית".

כחלק מהתכנית שעתידה לצאת לפועל ככל הנראה בשנת 2020, מינהל התכנון מציע "מחשבון" שבו יהיה ניתן להכניס ארבעה נתונים: שטח, קרקע, תכסית ועוצמת הגשם (על פי נתונים מטאורולוגיים), ולחשב את נפח הנגר שצפוי להיווצר בשטח מסוים. בהתאם לנפח הנגר בכל תכנית תוצג גם התאמה לנושא ניהול הנגר. לדבריה של קולסקי, "תהליך אישור מסמך מסוג זה והכנסתו לתמ"א 1 לוקח זמן, אך אנחנו מקווים שיכנס לפועל עוד בשנה הקרובה. אנחנו כמובן נצטרך להטמיע את התכנית במספר ערוצים, והמטרה היא להכניס את הנושא לתודעה הציבורית".