מחקר ישראלי: הזרמת מים מים-סוף לים המלח תעכב היווצרות בולענים חדשים, אך לא תעלים את התופעה

מפלס ים המלח צונח בקצב של כ-0.9 מטרים בשנה, עקב הסטת מי נהר הירדן ושאיבת מים למפעלי המינרלים בישראל ובירדן. עם ירידת המפלס נוצרו אלפי בולענים לחופי ים המלח, הפוגעים בתשתית הדרכים, התיירות והחקלאות. אחת היוזמות הרציניות ביותר עד כה לעצירת ירידת המפלס היא תעלת הימים שתקשר בין ים-סוף לים המלח דרך הערבה, בהשקעה של מיליארדי שקלים. מחקר ישראלי הוכיח בעזרת מודל פיזי שירידת המפלס של ים המלח היא אכן הגורם המרכזי ליצירת הבולענים, והראה שמי ים-סוף יאטו את הופעת הבולענים אך לא יפסיקו את התופעה לגמרי גם אם ירידת המפלס תיעצר.

פרסום

בחזונו על מדינת היהודים בספר אלטנוילנד מתאר הרצל כיצד ים המלח מוקף בתחנות כוח ומפעלים בזכות תעלת הימים המנצלת את הפרשי הגובה בין הים התיכון לים המלח לייצור חשמל, ומאפשרת לתעשייה המשגשגת להחיות  ים המוות. החזון הזה של הרצל  לא קרם עור וגידים, אך זה עשוי לקרות בקרוב, אם כי במתכונת קצת אחרת. התוואי המרכזי המוצע היום הוא צינור מים-סוף לים המלח, שבעזרת הפרשי הגובה יפיק אנרגיה שתנוצל להתפלת מים. המים המלוחים העודפים  יוזרמו לים המלח. הוגי התוכנית מאמינים שהזרמת המים תאט משמעותית את קצב ירידת המפלס של ים המלח, ובעקיפין תביא גם להפסקת היווצרות הבולענים.

מודל ליצירת בולענים

החוקרים, בהובלת ד"ר עוז אמרי מהאוניברסיטה העברית והמכון הגיאולוגי, בדקו את המנגנון ליצירת הבולענים, ואת מידת ההשפעה הפוטנציאלית של תעלת הימים על היווצרותם. החוקרים בנו מודל פיזי המדמה את חוף ים המלח: קופסה שקופה ובה שכבות סלעים וקרקע המדמות את המצב בשטח. הם הציפו את הקרקע במים שדומים בהרכבם למי ים המלח.

ים המלח מוקף בנביעות מים מתוקים שיוצרות שכבת מי תהום באזורי החוף. מים אלו לא מתערבבים היטב עם המים המלוחים ויש הפרדה ברורה ביניהם. חוקרים משערים כי נסיגת המים המלוחים הביאה לירידת מפלס המים המתוקים, ואלו ממסים בקצב מהיר שכבות של סלעי מלח הנמצאות בעומק החופים. לאחר המסת הסלעים, הקרקע שמעליהם הופכת לא יציבה ויכולה לקרוס תוך שעות ספורות, ליצירת בולען חדש. בניסוי החוקרים הזריקו למערכת מים מתוקים שמדמים את הנביעות, ובדקו מה קורה כשמורידים את מפלס המים המלוחים. תוצאות המחקר מאששות את ההשערה המקורית, והראו בבירור כיצד נוצרים בולענים בכל מקום שבו ירד מפלס המים המלוחים.

כדי לבדוק את השפעת המים שאמורים להגיע מים-סוף, הוסיפו החוקרים  מעל המים המלוחים שכבה נוספת מלוחה פחות. גם במקרה הזה שני מקורות המים לא התערבבו, והתוצאות הראו שמים אלו יכולים לעכב את קצב הופעת הבולענים החדשים עד פי 10, מכיוון שהם ממסים את סלעי המלח בקצב אטי הרבה יותר.

כמובן שהניסוי במעבדה אינו מייצג את התנאים בשטח באופן מושלם. "יש תמיד בעיה עם המעבדה, כשלוקחים את העולם האמיתי ושמים אותו במערכת קטנה", אומר אמרי. המודל למשל אינו יכול לנבא אם יופיעו אצות מזיקות על פני ים המלח, כמו שחוזים חלק מהחוקרים, או אם יופיעו גבישי גבס שילבינו את פני הים ויזרזו את ההתאדות שלו.

הירדן יזרום שוב?

אחת ההצעות החלופיות לתעלת הימים היא חידוש הזרימה של נהר הירדן מהכנרת לים המלח, כמו שהייתה לפני שהמים הופנו לחקלאות ושתייה בירדן וישראל. כיום זורמים בנהר רק כעשרה אחוזים מהמים שזרמו בו עד לפני כמה עשרות שנים, ויש רבים החושבים שאפשרות זו תביא איתה הרבה פחות סיכונים ותהיה יעילה יותר. עם זאת, יש למצוא פתרון לחקלאים ולתושבים המסתמכים על מים אלו כיום ולכן אפשרות זו לא עומדת על הפרק כרגע. עלות המיזם של התעלה מים-סוף מוערכת בכמעט מיליארד דולרים, ולכן לא ברור עדיין מה יהיה גורלו, אך מחקר זה ואחרים עוזרים להבין טוב יותר מה צפוי לים המלח בשנים הקרובות.

פרסום

מאת יונתן גרופ

מכון דווידזון