ארבעה אגמים קרחוניים בהרי ההימלאיה הוגדרו כבעלי סיכון גבוה לפריצה ולהצפת אזורים מיושבים. פרויקט בהיקף של כ־50 מיליון דולר יכלול ניקוז מבוקר, חיישנים, מערכות חיזוי והתרעה וחיזוק תשתיות במורד הזרם
נפאל נערכת לאחד האתגרים המורכבים ביותר שמציב שינוי האקלים בפני משק המים והתשתיות במדינה: עלייה בסיכון להתפרצות פתאומית של אגמים קרחוניים בהרי ההימלאיה.
הרשויות במדינה מתכננות להתחיל במהלך רחב היקף להורדת מפלס המים בארבעה אגמים קרחוניים הנחשבים לבעלי פוטנציאל סיכון גבוה במיוחד. המטרה היא לצמצם את האפשרות שכמויות מים עצומות ישתחררו בתוך זמן קצר, יזרמו במורד ההרים ויגרמו לשיטפונות בזק באזורים מיושבים.
הפרויקט צפוי לעלות כ־50 מיליון דולר ולהימשך עד שש שנים.
אגמים בגובה של יותר מ־5,000 מטר
ארבעת האגמים שבמוקד התוכנית הם תולאגי (Thulagi), לואר בארון (Lower Barun), לומדינג טשו (Lumding Tsho) והונגו II (Hongu II), הנמצאים במרכז ובמזרח נפאל.
האגמים ממוקמים בגבהים שבין כ־4,050 לכ־5,483 מטר מעל פני הים ונחשבים, על פי מחקרים בינלאומיים, לאגמים קרחוניים בעלי פוטנציאל סיכון משמעותי.
בשנת הכספים הנוכחית, המסתיימת באמצע יולי 2027, צפויים להתחיל סקרים מפורטים ועבודות תכנון לקראת ביצוע הניקוז.
ניקוז מבוקר במקום פריצה פתאומית
הפתרון ההנדסי המתוכנן מבוסס על הורדה הדרגתית ומבוקרת של מפלס המים.
במקום להמתין למצב שבו הסכר הטבעי המקיף את האגם קורס באופן פתאומי, יותקנו מערכות ניקוז ומבנים בעלי שערים שיאפשרו להעביר חלק מהמים אל נהרות סמוכים באופן מבוקר.
באמצעות הפחתת נפח המים באגם ניתן להקטין את הלחץ המופעל על הסכר הטבעי ולצמצם משמעותית את עוצמת השיטפון במקרה של כשל.
מדובר בעבודות מורכבות במיוחד, בין היתר בשל מיקומם של האגמים באזורים הרריים מרוחקים ובגובה רב, המקשה על הובלת ציוד, כוח אדם וחומרי בנייה.
חיישנים ומערכות התרעה לשיטפונות
התוכנית אינה מסתפקת בניקוז האגמים.
במסגרת הפרויקט צפויה נפאל להתקין מערכות חישה וניטור שיאפשרו לעקוב אחר מצב האגמים, שינויים במפלס המים והתפתחויות שעלולות להצביע על סכנת פריצה.
בנוסף מתוכננת הקמת מערכת לחיזוי שיטפונות ולהתרעה מוקדמת.
למערכות מסוג זה חשיבות מיוחדת באזורים הרריים, שבהם הזמן שבין פריצת אגם לבין הגעת גל המים ליישובים הנמצאים במורד הזרם עשוי להיות קצר מאוד.
לצד הטכנולוגיה, מתוכננות גם פעולות לחיזוק מוכנותן של הקהילות המקומיות ולשיפור יכולת ההתמודדות של תשתיות וכוחות החירום.
שינוי האקלים משנה את מאזן המים בהרים
אגמים קרחוניים נוצרים כתוצאה מהמסת קרחונים ונסיגתם.
כאשר הקרחון נסוג, מים מצטברים באזורים שהיו בעבר מכוסים בקרח. בחלק מהמקרים האגם מוחזק באמצעות סכרים טבעיים המורכבים מסלעים, משקעים וקרח.
מבנים טבעיים אלה אינם תמיד יציבים.
עלייה בטמפרטורות מאיצה את המסת הקרחונים, מגדילה את כמות המים באגמים ועלולה במקביל להחליש את הסכרים הטבעיים המקיפים אותם.
מפולת סלעים, מפולת שלגים, רעידת אדמה או גל מים בתוך האגם עלולים לגרום לקריסה פתאומית ולשחרור כמויות עצומות של מים.
תופעה זו מכונה לעיתים GLOF – Glacial Lake Outburst Flood, כלומר שיטפון הנגרם מפריצה פתאומית של אגם קרחוני.
לנפאל כבר יש ניסיון בהורדת מפלסי אגמים
זו אינה הפעם הראשונה שנפאל מבצעת פרויקטים מסוג זה.
בשנת 2000 הורידה המדינה את מפלס אגם טשו רולפה שבמרכז ההימלאיה בכשלושה מטרים.
פרויקט נוסף בוצע באגם אימג'ה, הסמוך לאזור הר האוורסט, שם הורד מפלס המים במטרה לצמצם את הסיכון לשיטפון פתאומי.
הניסיון שנצבר בפרויקטים אלה צפוי לשמש בסיס מקצועי לתוכנית החדשה.
פגיעה גם בתשתיות מים ואנרגיה
הסיכון אינו מוגבל רק ליישובים.
שיטפונות בזק באזורים הרריים עלולים לפגוע בכבישים, גשרים, מערכות אספקת מים, שטחים חקלאיים ותשתיות אנרגיה.
באירועי השיטפונות האחרונים בנפאל נגרם נזק כבד גם לתחנות הידרואלקטריות.
הקשר בין מים לאנרגיה משמעותי במיוחד במדינות הרריות כמו נפאל, שבהן חלק גדול מייצור החשמל מבוסס על זרימת מים.
פגיעה בתחנות הידרואלקטריות עלולה לכן להפוך אירוע מים מקומי למשבר תשתיתי רחב בהרבה.
26 אירועי פריצה בארבעה עשורים
על פי הנתונים שפורסמו בנפאל, בארבעת העשורים האחרונים התרחשו במדינה כ־26 אירועי שיטפון הקשורים להתפרצות אגמים קרחוניים.
החשש הוא שמספרם ועוצמתם של אירועים כאלה יגדלו ככל שהקרחונים בהימלאיה ימשיכו לסגת.
עבור רשויות המים והתשתיות מדובר בשינוי תפיסה: לא ניתן עוד להתייחס לאגמים הקרחוניים רק כאל תופעת טבע מרוחקת.
הם הופכים למאגרי מים גדולים ודינמיים המחייבים ניטור, ניהול סיכונים והתערבות הנדסית.
ניהול מים בעידן של אקלים משתנה
הפרויקט בנפאל ממחיש כיצד שינוי האקלים משנה בהדרגה גם את עולם ניהול משאבי המים.
ההתמודדות אינה מתמקדת עוד רק באספקת מים, מאגרים, ניקוז והגנה מפני שיטפונות במובן המסורתי. היא כוללת כיום גם מערכות חישה, מודלים לחיזוי, התרעה מוקדמת וניהול אקטיבי של מקורות מים טבעיים.
במקרה של אגמי ההימלאיה, הפתרון הוא למעשה ניסיון לשלוט בכמות המים עוד לפני שהטבע משחרר אותה בבת אחת.
וכאשר מיליוני בני אדם ותשתיות חיוניות נמצאים במורד הזרם, הורדת מפלס של אגם מרוחק בגובה אלפי מטרים עשויה להפוך מפרויקט הנדסי נקודתי למערכת הגנה שלמה מפני האסון הבא.
