הצו שהוצא הוא בגין פגיעה בסביבה החופית בחוף בהרצליה, שבו מתגורר קחלון למעלה מ־40 שנה, במערה שחפר ובנה, בעיקר מזבל שאסף בחוף. לפי הצו, קחלון "חפר פתחים במצוק כורכר טבעי והקים מבנים מתחת לפני הקרקע ובתוך המצוק עצמו, בדרך של חפירת מערות עד לעומק של כ־30 מטר". עוד נטען כי קחלון הקים גם מבנים בחוף עצמו.
המהלך של צו הפינוי הוא חלק ממאמץ שמתנהל בשנים האחרונות על ידי המשרד להגנת הסביבה שמטרתו לשחרר שטחי ציבור, ובפרט משאבי טבע יקרים כמו חופי ים, שנתפסו באופן לא חוקי על ידי גורמים שונים. מהלך דומה בוצע בכנרת, שם שוחררו שטחי חוף שהוחזקו באופן לא חוקי, וכך קרה גם עם הרפסודה הלבנה בחוף הצפוני של אילת, שגם לגביה התקבלה החלטת פינוי.
קחלון הוא דמות ידועה בחוף של הרצליה. לטענתו, הוא הגיע אל החוף לפני כ־50 שנה והחל להקים את ביתו מזבל שמצא על החוף. קחלון טוען נגד השיהוי שבהגשת צו הפינוי כשהוא מתגורר בחוף עשרות שנים וכעת כבר מתקרב לגיל 80.
טענות המשרד נוגעות בין השאר לנושא התכנון והבנייה, היות שקחלון התמקם בחוף ללא כל היתר, בניגוד לתוכנית המתאר ולחוקי מדינת ישראל, אך בפרקליטות שמו דגש בטענותיהם דווקא על כמה היבטים סביבתיים וציבוריים. למשל, לפגיעה בזכות המעבר לציבור בקו החוף, לצורך בשמירה על הסביבה החופית, בסיכון הבטיחותי מכך שקחלון חפר במשך שנים בתוך מצוק הכורכר אשר מועד ממילא לקריסה.
בבקשתו לבטל את הצו טען קחלון כי היות שחוק השמירה על הסביבה החופית, שמתוקפו הוא מתבקש בין היתר לעזוב את החוף, נחקק כבר ב־2004 בעת שחפירת המערות הסתיימה, יש לאפשר לו להישאר. על טענה זו השיבה המדינה כי חוק השמירה על הסביבה החופית עוסק בכל פגיעה בסביבה החופית גם אם בוצעה לפני החקיקה.
בפרקליטות מדגישים את הסכנה שבקריסת המצוק: "קיים אינטרס ציבורי בהסרת הפגיעה לטובת מניעת התמוטטות המצוק, כולו או חלקו, ושיקומו, וכן בהעמדת מרב רצועת החוף הסמוכה לו לשימוש הציבור הרחב". שלב זה, לפי הפרקליטות, יכול להתקיים רק בהליך של צו פינוי. טענה תמוהה כנגד צו הפינוי שהוציא המשרד היא זו של עיריית הרצליה. העירייה בחרה שלא להתערב בהליך הפינוי של קחלון, אך עוד יותר תמוהה היא החלטת העירייה לבקש לשמר את המבנה והיא אף שלחה מכתב בנושא אל אונסק"ו, ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם.
טענה נוספת של המדינה היא כי פעולותיו של קחלון פגעו בטבע ובמערכת האקולוגית שבסביבת מגוריו. במערה של קחלון יש תשתיות חשמל מים וביוב ונחפרה בה באר מים מתוקים בעומק של 10 מטרים, הביוב של קחלון מוזרם אל החוף, ובמערה נמצאו פסולת בנייה, צמיגים וחומרי בנייה. עוד נטען כי המערה והמבנים שלה תופסים כ־10 מטרים מרוחב החוף, וכאשר יש תנאי גאות רצועת החוף לא ניתנת למעבר. סכנה נוספת, לפי חוות דעת שהגיש המשרד, היא קריסה אפשרית של השביל הציבורי שנמצא בחלקה העליון של המערה.
עמדת ההגנה של קחלון בנושא היתה כי גם מרינה הרצליה גרמה לנזקים קשים לסביבת החוף הטבעית. בפרקליטות התייחסו לכך וכתבו כי אין להשוות בין הדברים, וכי יש שימושים כמו מרינה, כבישים, צורכי תשתיות וכו` המחייבים פגיעה בטבע ולכן שוקלים כיצד לבצע אותם, תוך פגיעה מזערית, למרות צורכי הציבור. במקרה הזה, נכתב, קחלון מבקש "להצדיק את החפירה והבינוי שעשה בלא שבידו היתר כדין לכך, ותוך העדפת האינטרס האישי שלו על פני האינטרס הציבורי, לרבות בהיבט הבטיחותי". עוד נטען כי קחלון משקר כשהוא טוען לכך שהחפירות הסתיימו לפני חוק הסביבה החופית, כשבפועל פקח שהגיע למקום ב־2016 דיווח כי הוא רואה חידוש של עבודות החפירה.
