הקריסה באפעה: תמונת מראה של כשל לאומי במשק הפסולת הישראלי

האירועים האחרונים באתר ההטמנה אפעה שבנגב – קריסת תא הטמנה מספר 7, סדקים בסוללות ההיקפיות ודליפת כמויות עתק של תשטיפים – אינם תקלה תפעולית גרידא. מדובר בהתממשות צפויה ומתוזמנת של כשל מערכתי ממושך. אתר שתוכנן לקלוט כ-5,000 טונות פסולת ביממה מצא את עצמו קולט בשגרה מעל 10,000 טונות, ולעיתים אף פי שלושה מכושר הנשיאה ההנדסי שלו. כאשר כמעט מחצית מהפסולת של מדינת ישראל מנותבת לנקודה גיאוגרפית אחת, התוצאה היא מערכת הפועלת במצב חירום תמידי – עד לשבירתה.

אנטומיה של קריסה הנדסית

תא 7 באפעה לא קרס בהפתעה. הנתונים מציגים רצף אירועים מתועד של התרעות ואירועי בטיחות:

• מאגרי תשטיפים ללא מוצא: התא שימש, בידיעת המשרד להגנת הסביבה ובאישורו, כמאגר לקליטת כ-70,000 מ"ק תשטיפים – עומס הידראולי אדיר שערער את יציבות התשתיות.

• השריפה הגדולה של 2025: במאי 2025 הוביל כשל תרמי בסוללת ליתיום לבעירה תת-קרקעית עמוקה שנמשכה כחודש ימים. עלות הכיבוי חצתה את רף 6.5 מיליון השקלים, וערערה עוד יותר את יציבות השכבות.

• כשל מבני ודליפות: הופעת סדקים בסוללה הדרומית וגלישת התשטיפים לעבר ערימות פצלי השמן איימו לזהם ישירות את אגני הניקוז של נחל אפעה ונחל חימר. רק בלימת הזרימה בשטחי הכרייה של רותם אמפרט מנעה אסון אקולוגי חמור בערוץ הטבעי.

מלכוד הרגולטור: מדיניות של כיבוי שרפות

המקרה של אפעה חושף פרדוקס חריף בהתנהלות הרגולטורית בישראל. מצד אחד, המשרד להגנת הסביבה הוא שאישר את החרגת הכמויות וניתב זרמי פסולת אדירים לאתר בהיעדר חלופות, מתוך הבנה כי סגירת השערים תוביל להצטברות אשפה ברחובות ערי ישראל. מצד שני, כאשר האתר כשל תחת העומס הבלתי אפשרי, הטיל המשרד עיצומים כספיים כבדים על המפעיל (דוגמת קנס של 1.8 מיליון ש"ח בעקבות השריפה).

הפער שבין שיעור ההטמנה בישראל – העומד על למעלה מ-80% – לבין היעדרן של תשתיות מיון, מחזור והשבה מתקדמות, הופך את אתרי ההטמנה לקווי ההגנה האחרונים והשבירים ביותר של המשק.

שנת 2029 כתמרור אזהרה

על פי לוחות הזמנים הנוכחיים של המועצה האזורית תמר והמשרד להגנת הסביבה, תא ההטמנה הבא (תא 8) ייפתח לקליטה רק בינואר 2029 – בכפוף להשלמת הליכי תכנון, רישוי ובנייה.

נוצר חלל תפעולי קריטי של שנים ללא מענה סדור. המשך ההסתמכות על "תאי חירום" ודחיסת יתר של מטמנות קיימות אינו תוכנית עבודה אלא הימור סביבתי והנדסי. כדי למנוע את קריסת המטמנה הבאה, נדרשת הסטה מיידית של תקציבי קרן הניקיון לפתיחה מהירה של מתקני טיפול קצה, הסרת חסמים ביורוקרטיים בהקמת מתקני השבת אנרגיה מפסולת (WtE), וגיבוש תוכנית חירום לאומית לניהול זרמי הפסולת בישראל.