מסע אישי אל העיר שחיה עם הצפות כבר מאות שנים – ומה היא יכולה ללמד גם את ישראל
מאת: איילת אורון
"עד כאן הגיעו המים."
המדריכה הצביעה על סימון קטן על קירו של בית עתיק בעיר העתיקה של הוי אן.
הרמתי את הראש.
עוד קצת.
ועוד קצת.
הסימון היה בגובה של כמעט שני מטרים מעל הקרקע.
מסביב טיילו תיירים, חנויות המזכרות היו פתוחות, מסעדות היו מלאות בסועדים, ורחובות האבן העתיקים נראו שלווים לחלוטין.
קשה היה להאמין שרק כמה חודשים קודם לכן עמדו כאן אנשים במים שהגיעו מעל ראשם.
באותו רגע הבנתי שאני לא רק מטיילת באחת הערים היפות בווייטנאם. אני עומדת בתוך שיעור חי בניהול מים, הסתגלות לאקלים וחוסן קהילתי.
כשהמים השתלטו על העיר
במהלך הסיור סיפרה המדריכה על ההצפה הגדולה שפגעה בהוי אן באוקטובר 2025.
ימים של גשמים עזים במרכז וייטנאם גרמו לנהר Thu Bon, הזורם לצד העיר, לעלות במהירות. בתוך זמן קצר הפכו רחובות העיר לתעלות מים. חנויות, מסעדות ובתים הוצפו, וסירות שטו במקומות שבהם תיירים צועדים כיום.
על פי דיווחים מקומיים ובינלאומיים, עשרות אלפי בני אדם באזור נפגעו מההצפות, אלפי בתים הוצפו ותיירים רבים פונו מבתי מלון סמוכים לנהר.
אבל מה שהפתיע אותי היה דווקא האופן שבו סיפרה על האירוע.
לא הייתה דרמה.
לא הייתה תחושת אסון.
מבחינתה, זו הייתה הצפה קשה במיוחד, אך לא אירוע חריג לחלוטין.
"תושבי הוי אן רגילים לחיות עם המים", היא אמרה.
בהמשך היום הבנתי עד כמה המשפט הזה מדויק.
עיר שנבנתה לצד הנהר – וידעה מראש שהמים יגיעו
הוי אן אינה עוד עיר שהוקמה במקרה ליד מקור מים.
במשך מאות שנים היה נהר Thu Bon עורק החיים של העיר. דרכו הגיעו סוחרים מסין, יפן, הודו ואירופה, והוא הפך את הוי אן לאחד מנמלי המסחר החשובים בדרום־מזרח אסיה.
אבל אותו נהר שהביא עושר ושגשוג הביא עמו גם סכנה.
בניגוד לערים מודרניות רבות, שתוכננו מתוך ניסיון להרחיק את המים מהמרחב העירוני, הוי אן נבנתה מתוך הבנה שהמים תמיד יהיו חלק מהסיפור.
כאשר מסתכלים על המבנים העתיקים בעיר, אפשר לראות זאת כמעט בכל פינה.
קומות הקרקע שימשו במשך דורות למסחר ולאחסון סחורות, בעוד שבני המשפחה התגוררו בקומות העליונות.
כאשר הנהר החל לעלות, ניתן היה להעביר במהירות מסמכים, מזון, רהיטים וסחורות לקומה גבוהה יותר.
בבתים רבים תוכננו פתחים רחבים במיוחד, המאפשרים למים לזרום דרך המבנה במקום להפעיל לחץ הרסני על הקירות החיצוניים.
המדריכה סיפרה שחלק מהמשפחות מחזיקות עד היום ווים ותומכות מיוחדות סמוך לתקרה, שאליהם ניתן לקשור רהיטים או לתלות ציוד כאשר מתקבלת התרעה על עליית מפלס הנהר.
בכמה מהמבנים ניתן לראות סימונים המתעדים הצפות היסטוריות.
עבור התייר מדובר בפרט אדריכלי מעניין.
עבור התושבים מדובר ביומן מים חי.
כל קו על הקיר מספר סיפור על שנה שבה הנהר הזכיר לעיר מי באמת חזק יותר.
במונחים מודרניים, הוי אן מיישמת כבר מאות שנים תפיסה המכונה כיום Living with Water – חיים לצד המים.
לא מלחמה בטבע.
הסתגלות אליו.
למה דווקא הוי אן? ההסבר ההידרולוגי
ככל שהקשבתי לסיפורים, התחלתי להבין שההצפות בעיר אינן תוצאה של גורם אחד, אלא של שילוב מורכב של גיאוגרפיה, אקלים והידרולוגיה.
הוי אן ממוקמת במורד אגן ניקוז גדול במיוחד ובקרבה לים.
כאשר סופות טרופיות מביאות גשמים עזים להרים שבמערב וייטנאם, כמויות עצומות של מים מתחילות לזרום במורד הנחלים והנהרות אל עבר המישור החופי.
לעיתים מדובר במאות מיליוני מטרים מעוקבים של מים בתוך ימים ספורים.
בשלב זה הנהר מתחיל להתנפח.
כאשר שיא הזרימה מההרים פוגש גאות גבוהה בים, נוצר מצב הידרולוגי מורכב שבו הנהר מתקשה להתנקז.
המים מצטברים, מפלס הנהר עולה במהירות ובסופו של דבר הוא גולש אל הרחובות.
מדובר למעשה ב"פקק הידראולי" טבעי.
לכך מצטרפים גורמים נוספים:
- קרקע רוויה שאינה מסוגלת לספוג מים נוספים.
- התרחבות עירונית המקטינה שטחי חלחול טבעיים.
- עלייה בעוצמת אירועי הגשם.
- מיקומה הנמוך של העיר ביחס למפלס הים.
אחד הדברים המרתקים שלמדתי הוא שהגשם שאחראי להצפה אינו חייב לרדת בעיר עצמה.
במקרים רבים, הגשם המשמעותי ביותר יורד עשרות ואף מאות קילומטרים במעלה אגן הניקוז.
כל טיפת מים שיורדת בהרים מתחילה מסע ארוך במורד הנחלים עד שהיא מגיעה לנהר הראשי.
כאשר מיליוני טיפות כאלה מצטברות יחד, הן הופכות לגל שיטפון עצום.
למעשה, תושבי הוי אן לעיתים מודאגים יותר ממה שיורד בהרים הרחוקים מאשר ממה שיורד מעל ראשם.
שינויי האקלים כבר אינם תחזית לעתיד
אי אפשר להקשיב לסיפורי ההצפה מבלי לחשוב על שינויי האקלים.
בשנים האחרונות מדווחים חוקרי אקלים ברחבי העולם על עלייה בתדירות ובעוצמה של אירועי גשם קיצוניים.
ההסבר לכך פשוט יחסית.
ככל שהאטמוספרה מתחממת, היא מסוגלת להכיל יותר אדי מים. לפי חוק קלאוזיוס־קלפרון, כל עלייה של מעלה אחת בטמפרטורה מאפשרת לאוויר להכיל כ־7% יותר לחות.
כאשר מתפתחת סערה, הלחות הזו הופכת לגשם.
התוצאה היא לא בהכרח יותר ימי גשם, אלא יותר אירועים קיצוניים שבהם כמויות עצומות של מים יורדות בזמן קצר.
עבור ערים כמו הוי אן מדובר באתגר כפול.
גם יותר מים מגיעים לנהר, וגם הם מגיעים במהירות גדולה יותר.
זו אחת הסיבות לכך שמומחים רבים רואים בערים כמו הוי אן מעין "מעבדת שטח" להבנת האתגרים הצפויים לערים חופיות רבות ברחבי העולם.
עיר ספוג – רעיון חדש עם שורשים עתיקים
בזמן שהלכתי ברחובות העיר חשבתי על אחד המושגים המדוברים כיום בעולם ניהול המים – "ערי ספוג".
מדובר בתפיסה תכנונית שמטרתה לאפשר לעיר לקלוט, לעכב, לאגור ולנהל מי גשם במקום למהר ולהרחיק אותם.
בסין, למשל, מושקעים מיליארדי דולרים בפרויקטים של Sponge Cities.
אך באופן אירוני, חלק מהעקרונות הללו קיימים בהוי אן כבר מאות שנים.
העיר מעולם לא ניסתה להעלים את הנהר.
היא למדה לחיות לצדו.
היא הכירה בכך שהמים יגיעו מעת לעת, ולכן התאימה את המבנים, את אורח החיים ואת התרבות המקומית למציאות הזו.
העיר שמתרוממת מחדש בתוך ימים
אבל הדבר שהרשים אותי יותר מכל לא היה גובה המים.
זו הייתה הדרך שבה העיר התאוששה.
המדריכה סיפרה שלאחר ההצפה הגדולה של אוקטובר 2025 נראו רחובות העיר העתיקה כאזור אסון. שכבות בוץ כיסו חנויות ובתים, ציוד נהרס ועסקים רבים הושבתו.
ואז קרה משהו יוצא דופן.
בתוך כשלושה ימים בלבד החלה העיר לחזור לעצמה.
תושבים, בעלי עסקים, בני משפחה, שכנים ומתנדבים יצאו לרחובות עם מגבים, דליים, משאבות וציוד ניקוי. חנויות ניקו זו את זו. מסעדות סייעו לעסקים סמוכים. משפחות עזרו לשכנים שנפגעו יותר מהן.
"המים מגיעים מהר," אמרה המדריכה, "אבל גם האנשים מגיעים מהר."
זה היה אחד המשפטים החזקים ביותר ששמעתי במהלך הביקור.
בעולם שבו אנחנו רגילים לדבר על סכרים, תעלות ניקוז, משאבות ומערכות התרעה, קל לשכוח שהמשאב החשוב ביותר בהתמודדות עם אסונות הוא לעיתים דווקא הקהילה.
תושבי הוי אן אינם שואלים אם תגיע הצפה נוספת.
הם יודעים שהיא תגיע.
ולכן הם למדו להתכונן, להתארגן ולהתאושש.
החוסן הקהילתי שלהם הוא חלק ממערכת ניהול המים של העיר לא פחות מכל תשתית הנדסית.
ומה הקשר לישראל?
לכאורה, קשה להשוות בין וייטנאם הטרופית לבין ישראל הים־תיכונית.
אבל מבחינה הידרולוגית קיימים קווי דמיון מעניינים.
גם בישראל אנו עדים בשנים האחרונות לאירועי גשם קצרים ועוצמתיים יותר.
גם כאן שטחי חלחול נעלמים לטובת בנייה ופיתוח.
וגם כאן ערים רבות ממוקמות לצד נחלים, אגני ניקוז ואזורים רגישים להצפות.
הלקח של הוי אן אינו קשור רק לכמות הגשם.
הוא קשור לתפיסת התכנון.
להבנה שלא תמיד ניתן למנוע לחלוטין את כניסת המים, אך ניתן להיערך אליה, לצמצם נזקים ולבנות מערכות עירוניות וקהילתיות עמידות יותר.
השיעור שלקחתי מהוי אן
כשחזרתי למלון באותו ערב המשכתי לחשוב על אותו סימן קטן על הקיר.
עבור רוב התיירים הוא עוד פרט בסיור.
עבור תושבי הוי אן הוא תזכורת קבועה לכך שהנהר תמיד נמצא שם – מקור חיים, פרנסה ויופי, אבל גם כוח טבע שאי אפשר לשלוט בו לחלוטין.
אולי זה הלקח החשוב ביותר שלמדתי בעיר הזאת.
לא תמיד אפשר לנצח את המים.
לפעמים צריך פשוט ללמוד לחיות איתם.
והוי אן, שנבנתה לצד הנהר לפני מאות שנים, מלמדת את השיעור הזה טוב יותר מכל ספר לימוד.
